אילו אסוציאציות עוברות לנו בראש למשמע המילה ''הודו''? לכלוך, צפיפות, מרחק גדול מנקודה א' לנקודה ב', סמים, מסיבות, חופים, מקדשים ומדיטציה, שאנטי, "סאב קוץ' מילגה" ופרות קדושות שמסתובבות חופשי ברחובות.
הם מגיעים לטקס שריפת גופות, ואחרי שהם נושמים לראשונה ריח של גופות אדם, הם ניגשים אל הכוהן האחראי על הטקס ופותחים בשיחה. הם מבינים שהמוות בגיל זקנה, לא נתפס כטרגדיה בתרבות ההינדית. הגוף יעלה באש, המשפחה מתנתקת מהמת וזורקת את עצמותיו שנותרו אל הנהר. הכהן מסביר שלאחר הניתוק מן הגוף הנפש משוחררת אל הנירוונה. וזה הרי, כל כך שונה מהתרבות שלנו. הצופה מרגיש שיש ניסיון של התחברות ופענוח של התרבות, ולא הסתכלות שטחית מבחוץ על טקסים אקזוטיים. מכאן והלאה התחושה הזו תמשיך ללוות את הסדרה לכל פרקיה.
עדיין באותו מקום אבל בערב, הזוג מבלה את הלילה בטקס פוג'ה הינדי מסורתי שנערך על גדת הנהר. פוג'ה היא הטקס הבסיסי, שיכול להיות ציבורי או פרטי, בכל מקום אפשרי. הדת ההודית ההינדית היא דת עתיקה של אלפי שנים ששמרה על רציפות כמעט ראשונית, שבה כוהנים מתפקדים באותו אופן כמו שתיפקדו לפני אלפי שנים, ורק הקורבנות הוחלפו במנחות של פירות או צמחים עם הזמן.
הטקסים ויזואליים ומרשימים, מלווים במוזיקה, והתוצאה היא חוויה דתית חושנית ומקיפה, שקשה להישאר אליה אדישים. המאמין ההודי הרגיל אינו מקבל אותה דרך תיווך אינסופי של טקסטים ופרשנותם, כמו ביהדות, (למרות שגם אלו קיימים בהודו) אלא חווה טקסיות כמעט ראשונית ועתיקה, שעוטפת אותו ויזואלית, מוסיקלית ורגשית. טקס הפוג'ה לאל שיווה נערך באוויר הפתוח על גדות הגנגס, ופבלו וגל מנסים להתחבר למרות המתקפה הקבועה של יתושים או ברחשים מכל עבר. פבלו לא משתגע על טקסים, אבל גל הצליח להרגיש באקסטאזה החזקה שיש במקום. בתור מוזיקאים, היה להם גם מה להגיד על המקצבים.
הם מתנדבים לערבב את סירי הדאל עם העדשים, לאפות צ'אפטי, ולחלק מזון למגשים הריקים של אלפי המבקרים (50,000 איש ביום) במקום הקדוש. הם מקבלים שיעור בצניעות, נתינה, גמילות חסדים. אבל בקנה מידה הודי. אם לא היו אנשי צוות בהפקה, יש מצב שפבלו היה נשאר שם כי לא היה מי שיגרור אותו החוצה. גם הכרובית האורגנית לא זכתה להתעניינות כזאת מזמן.
השניים מתיישבים לאכול, והדיאלוג הפשוט שמתנהל בין השניים הולך כך: פבלו, "כשנכנסנו למתחם האולטרה אנושי הזה... עם המון נתינה, הבנתי למה המקום הזה קדוש". גל עונה לו, "אתה פשוט מה שעושה עלייך רושם זה הגודל. והם מה שעושה עליהם רושם, זה אמונה". אחרי שעשו הכול כדי להתחבר ולהבין את המהות של המקום הזה, ולא כתיירים, שבעים אך מרוצים - הם ממשיכים.
היא גם מציינת לטובה את הישראלים והישראליות. היא למדה מהם לעמוד על שלה, ושצריך לשאוף לשוויון בין המינים. היא רוצה לתת עתיד טוב יותר לילדה שלה. הסיפור שלה כמעט בלתי נתפס לאוזניים מערביות. מאדו מלמדת פרק על הודו האמיתית, מאחורי האקזוטיקה התיירותית והרפתקאות השאנטי של הישראלים.
האם התרמילאים הצעירים מגרדים את השכבה הזו בטיול? האם הם רוצים לגלות את הודו מהסוג הזה? מאדו מפרגנת לישראלים שיצא לה להכיר. זה יפה מאוד. אבל אנחנו יודעים שיש גם הרבה כאלו שנוסעים רק בשביל להתפרק רחוק מהבית.
בינתיים גל יצא מהאוטו, ומצטרף אל השניים. הוא מקבל טיפול איורוודה מסורתי למיגרנה. מאדו שולפת חמאת בקר ומעסה את ראשו. גל אומר, "גם כשזה נעים זה מגעיל". איך זה יכול להיות אתם שואלים? אז בהודו אומרים "סאב קוץ' מילגה" (הכול אפשרי).
התרעות פיקוד העורף