"אני לא ה’איט גירל’ של כוכבות הילדים שהייתי פעם. לא רציתי להיות שם יותר, מבחירה. הייתי יכולה להמשיך להיות כוכבת ילדים כל החיים שלי, וזה לא משהו שרציתי, הרגשתי שאני צריכה לפתוח את עצמי לעוד ז’אנרים. אתה יכול להיות הכי מפורסם בעולם והכי מצליח, אבל הייתה לי איזושהי ריקנות ורציתי יותר”, אומרת עמית פרקש (28), כשהיא מנסה להסביר מדוע החליטה לפני שלוש שנים לעצור את הקריירה המצליחה שלה. 


השחקנית, שכיכבה על המסך כמעט בכל הפקת ילדים אפשרית, החל ב”היי סקול מיוזיקל”, דרך “חצויה” ועד “מועדון החנונים”, והרוויחה סכומי עתק בשלל פסטיגלים והצגות ילדים, אמרה סטופ לזרם ההפקות ונרשמה ללימודי משחק, שנמשכו שלוש שנים אינטנסיביות, בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. במוצאי השבת הקרובה, 14/10, בשעה 20:30, היא תעלה את הצגת הסיום שלה, המחזמר “חנות קטנה ומטריפה”, שבה היא מגלמת את אודרי, אשה קשת יום שצמאה לאהבה ונמצאת במערכת יחסים עם גבר מכה.

“הלכתי ללמוד כי אני שחקנית בכל איבר בגוף שלי, בנפשי”, היא אומרת, “אני כבר לא ילדה, אני רוצה לעשות דברים אחרים. הרגשתי שאם אני רוצה להיות שחקנית עד גיל 80 בתיאטרון ובקולנוע, אני צריכה ללכת וללמוד את המקצוע ולהתמקצע. בדיוק כמו מישהו שרוצה להיות עורך דין או רופא. זה לא מסתיים בבית הספר, אתה כל הזמן צריך להתקדם ולהתפתח כשחקן, אחרת לא יהיה לך מה להציע על הבמה אחר כך”.

עמית פרקש, חנות קטנה ומטריפה. צילום: ירדן הראל

מה הלימודים שינו אצלך?
“בית הספר הזה הפך אותי להיות שחקנית אחרת לגמרי. לומדים כאן עולם שלם של משחק. זה מעבר לזה, התחלתי בגיל מאוד צעיר בעולם שהוא בעייתי מהבחינה הזו של הכרה ופרסום. כשאתה שחקן אתה מאוד רוצה שיאהבו אותך ואתה רוצה לקבל אישור מכל בן אדם. כל הזמן חיפשתי אישורים ושיאהבו אותי, לא באמת אמרתי את דעתי האמיתית, הייתי צריכה לשחק איזשהו משחק”.

עם קריירה כל כך מצליחה, מאיפה נבע חוסר הביטחון?
“מפרפקציוניזם. זה חייב להיות מושלם, ואם זה לא מושלם - זה לא טוב. זה חסר פרופורציות: הכל יכול להיות מדהים, אבל מספיק שמישהו יגיד משהו אחד שהוא לא טוב, וזה מפיל הכל. אני לא רואה את המדהים בכלל. אי אפשר לחיות ככה, זה מאוד קשה. לפני הלימודים לא הייתי מרוצה מהמקום שלי וזה גרם לי להיות מאוד חסרת ביטחון. פעם הייתי מפחדת מהעולם, לא ידעתי להעמיד גבולות. היום אני יכולה להגיד: ‘לא מתאים לי’ ואני גם מוצאת את עצמי אומרת: ‘לא כולם יאהבו אותך וזה בסדר’. אני אוהבת את עצמי, זו מי שאני ויש לי המון מה להציע. אני חושבת שהבבית ספר הביטחון שלי מאוד התחזק. אם בן אדם לא יתנהג אלי יפה, אני אגיד לו. אני לא אתנצל על היותי מי שאני ועל קיומי. הייתי כזאת ואני חושבת שאודרי, הדמות שלי, היא מאוד כזאת”.



כמו מתעמלת אולימפית

אנחנו נפגשים בחדר האיפור של סטודיו יורם לוינשטיין, בין פיסות תפאורה שטרם הורכבו ותלבושות שנמצאות לפני התיקונים האחרונים. בלי שום גינונים של כוכבת ילדים, פרקש מציעה להכין לי קפה ומפנה עבורנו שני כיסאות עמוסי אביזרים.

“חנות קטנה ומטריפה” היא הצגה שמבוססת על סרט דל תקציב שיצא ב־1960, זכה במהלך השנים לגרסאות שונות, הפך פופולרי ועד היום יש לו מועדוני מעריצים ברחבי העולם. העלילה מתרחשת בחנות פרחים עלובה בשכונת עוני נידחת, שבה עובד החנות האומלל מגדל צמח ביזארי וטורף אדם שהופך בן לילה לאטרקציה מושכת קהל. הצמח, שנקרא אודרי 2, על שם אהובתו הנסתרת, גדל לממדים מפלצתיים ומשנה לחלוטין את חייהם של תושבי השכונה.



“יש פה השקעה מטורפת, שוקי וגנר מביים, עומר זימרי הכוריאוגרף. זה כאילו מיני־מחזמר”, היא מספרת בהתלהבות. “הסרט היה סוג של אנדרגראונד. השמועה מספרת שהיה סט פנוי ועליו אלתרו את הסרט תוך יום. וגם המחזמר הוא לא משהו שצריך ‘קורוס’ ענק, הוא מאוד קטן ומינימליסטי, אבל זה לא באמת ככה. כשמפרקים אותו וצריכים להעלות אותו, אלה מיליון שירים, וגם הצמח הוא מאוד מורכב. כדי שזה לא יצא כמו בדיחה או תחפושת, צריך להפוך את זה למשהו שהקהל יחיה איתו, יזרום איתו. לאט־לאט זה מתחיל לקבל חיים. אנחנו עולים בעוד כמה ימים, אני כבר עם הלשון בחוץ, לא מצליחה להירדם מרוב התרגשות. זה באמת תפקיד חלומי וזה נורא כיף לסיים ככה את בית הספר”.

עמית פרקש, חנות קטנה ומטריפה. צילום: רדי רובינשטיין, יח"צ

איפה הדמות של אודרי פוגשת את עמית?
“אודרי היא בחורה טובת לב שכל הזמן מחפשת אישור מהעולם ושיאהבו אותה, זה הדבר המרכזי שמגדיר אותה. היא גרה בשכונה ענייה, אבל נראית כאילו היא יצאה הרגע ממגזין. היא מאוד מקפידה על המראה שלה, דווקא מפני שמבפנים היא מחפשת אישור והחיים שלה עלובים. אתה רואה שכונה עלובה שפתאום יוצאת ממנה בחורה מאוד מוקפדת, יפה ומסודרת, עם השיער הבלונדיני שלה והאיפור. היא יוצאת עם רופא שיניים אלים, וזה משקף גם את העניין הזה שאנחנו רק מחפשים את המקום שבו יאהבו אותנו, שאנחנו מוכנים להיות במערכת יחסים אלימה, מגעילה ופוגענית שלא ראויה לנו".

"מנגד קיים סימור, החבר שלה מחנות הצמחים, שהיא לא מאמינה בכלל שמגיע לה להיות עם גבר כזה כי היא לא ראויה לו. אני יכולה להתחבר מאוד למערכת יחסית אלימה. לא אלימה פיזית, אבל פוגענית ולא ראויה ומתעללת. מצד שני, כשמגיע הבחור עם לב הזהב, אני נבהלת ולא חושבת שזה מגיע לי. כל אחד בקהל יכול להתחבר לזה. לכן, זה מדהים שאני משחקת את אודרי, כי אני מרגישה בהמון מקומות שהיא דומה לי או למי שהייתי לפני הלימודים, כשהייתי יותר צעירה”.
עמית פרקש, חנות קטנה ומטריפה. צילום: ירדן הראל

מה היו רגעי הקושי בלימודים?
“בעיקר היה לי קשה לוותר על תפקידים שהייתי צריכה לעשות, מפחד לאבד את המקום שלי. גם מבחינה כלכלית הייתי צריכה להבין שזה לא בעדיפות הראשונה שלי להיות באיזשהו מצב כלכלי גבוה וזה בסדר לחיות בפחות. חוץ מזה, אתה במסגרת ואנשים מחליטים בשבילך מה לעשות כל הזמן. זה מקשה על העצמאות שלך, היכולת לקיים חיים שהם שלך, לקום בבוקר להחליט מה אתה עושה. אני אומרת: ‘אני בת 28, צועקים עלי וקובעים את הלו"ז שלי’, לי זה הזכיר את הטירונות, כשאתה מגיע לצבא ויש לך הלם של ‘מה הדבר הזה’, רק שפה מדובר בשלוש שנים". 


"קשה לי עם מסגרות, ואני לא יכולה לתאר לך עד כמה. קשה לי עם לחץ, קשה לי עם מתח, וזה בדיוק מה שקרה פה, ובוא נגיד שאם שרדתי את יורם לוינשטיין, אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל. אני מרגישה כמו מתעמלת באולימפיאדה. זה מטורף, הטכניקות, הלחץ והמשברים. את כל הדברים הכי קשים שבן אדם יכול לעבור עברתי פה, וגם את הדברים הכי טובים. המקום הזה מכניס ואתך לבועה מטורפת ומכין אותך לחיים. הכל נראה פתאום כל כך קל בחוץ”.



איזה תפקיד הוא בגדר חלום בשבילך?
“אודרי זה תפקיד חלום. זה יותר ממה שיכולתי לבקש. לא יודעת אם יש משהו ספיציפי. אני רואה את עצמי משחקת בתיאטון הרפרטוארי ועושה קולנוע, דרמות, תפקידים מאתגרים, תפקידים עם בשר, וגם רואה חו”ל, אני מכוונת הכי גבוה שיש”.

כולנו מרוצים

כיאה לכוכבת ילדים מצליחה, ניהלה פרקש מערכות יחסים עם שורה של כוכבים: יון תומרקין, שאיתו שיחקה בסדרה “חצויה”; אסף הרץ, שמולו התחרתה בריאליטי “רוקדים עם כוכבים”; והשחקן והדוגמן גפן ברקאי. אולי כחלק מהשינוי שהיא עברה, כיום היא יוצאת דווקא עם אדם שמתרחק מאור הזרקורים כמו מאש - יאיר יונס, הבעלים של הבר התל אביבי “איסמי סלמה”.

 



מזל טוב לאהוב ליבי



A post shared by Amit Farkas (@amitfar) on





“יש משהו בלצאת עם מישהו מהתחום שאתה מרגיש שהוא מבין מה אתה עובר ומכיר”, מסבירה פרקש. “זו הרי עבודה טוטאלית: אם אתה בצילומים - אתה בצילומים, ואם אתה בחזרות להצגה – אתה בחזרות להצגה. לא יצאתי מפה כבר שלושה שבועות. הרבה פעמים אני צריכה להסביר לבן הזוג שלי מה אני עוברת פה ולהסביר לו כמה שעות ביום אני על הרגליים ואיך זה משפיע עלי כשאני חוזרת. יש המון דרמות. מצד שני, יש משהו מאזן בלצאת עם מישהו שהוא לא מהתחום, ואני חושבת שזה יותר נכון".

"יש הרבה זוגות מפורסמים שמצאו אחד את השנייה וכן מצאו את האיזון הזה. אבל בעיניי, אתה הולך בסופו של דבר אחרי הלב שלך. באותה נשימה יכולתי להתאהב בשחקן ולחיות איתו חיים מאושרים, אבל יצא שהאהבה שלי היא עם מישהו לא מוכר. הוא מאוד מפרגן, מאוד מעריך אותי ומאוד שמח בשבילי. נחמד לשמוע דעות של מישהו שהוא לא מהתחום, שרואה את זה כעסק. זה לא מעורב אצלו רגשית, אצלי זה מאוד מעורב רגשית". 



יון תומרקין, האקס. צילום: אור גפן

"ברור שברפרמיירות זה מביך אותו והוא עומד איפשהו בצד, ואחיינים שלו מקבלים כרטיסים לסרטים וכדומה. הם מרוצים, הוא מרוצה, כולם מרוצים. פעם רק הייתי צריכה שיאהבו ושיחבקו אותי. היום, אם לא יהיה לי טוב במקום שאני נמצאת בו אני אקום ואלך. אני לא באה לבזבז את הזמן שלי. יש לי בן זוג שאוהב ומכבד אותי, ואותו הדבר כלפיו, אם הוא לא יאהב איך שאני אתנהג אליו. יש לנו כבוד ואהבה ענקית, ואני חושבת שזה חלק מאוד חשוב, לדעת איפה טוב לא ואיפה לא טוב”.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
“לגמרי לא. לפעמים יש לך פרפרים בבטן ואחרי חודשיים נפרדים, ולפעמים זה משהו שלוקח זמן ופתאום זו הופכת להיות אהבה מאוד גדולה”.

נשמע שעשית את זה כבחירה מודעת, לבחור בן זוג שהוא לא מהתחום.
“לא, זה בכלל היה שידוך. הכרנו בפורים, הייתי מחופשת למעודדת”.

ספרי קצת על ההיכרות.
“לא, הוא יהרוג אותי אם אני אדבר עליו בעיתון. זה יגמור אותו סופית. החבר שלי הוא מאוד ביישן. הוא לא מפורסם והוא אוהב את זה ככה”.

עמית פרקש, חנות קטנה ומטריפה. רדי רובינשטיין, יח"צ

איך זה לצאת עם מישהו מחיי הלילה?
“אני לא כזו חיית לילה. הוא כל הזמן אומר לי: ‘איך יש לי חברה סחית’, לא יוצאת ולא כלום. זה קשור לבית הספר. אני בשנה כל כך עמוסה, שנה ג’ היא באמת מטורפת. אני חוזרת מפה ב־12 בלילה והולכת לישון. אנחנו משתדלים לעשות את הכיף שלנו בתנאים שלנו. יש מקומות שהם פחות סוערים, לשבת במסעדה וכוס יין וזה, אבל אני מסיימת בעוד חודש וחוזרת לחיים שלי, מקבלת אותם בחזרה, ואני יכולה להתחיל לצאת שוב, בלי לחשוב מתי אני קמה מחר. זה יהיה אחרת, לחזור לחיים”.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
“וואי, אני אהיה בת 100”, היא אומרת וצוחקת. “אני רואה את עצמי מקימה משפחה וילדים ועובדת בטירוף: עובדת בתיאטרון, עובדת בטלוויזיה, בקולנוע, ממשיכה להצטלם, עושה דברים שעושים לי טוב, המון פילאטיס. אבל בעיקר אני רואה את עצמי מאושרת, מלאה מבפנים ומבחוץ מגשימה את עצמי. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגשים בקריירה שלי, כל כך הרבה יעדים שהצבתי לעצמי, תפקידים שאני רוצה לעשות. אני מרגישה שהכל עוד לפניי”.

עמית פרקש. יוני שרמן, יח"צ

אין מתנות חינם

אף על פי שעוד כילדה חלמה פרקש על עמידה על הבמה, התהילה הגיעה אליה בנסיבות טרגיות, לאחר שאחיה, תם פרקש, נהרג בהתרסקות מסוק במהלך מלחמת לבנון השנייה והיא הקליטה את השיר “מיליון כוכבים” לזכרו. השיר הפך למזוהה ביותר עם אותה מלחמה. “אני חושבת שהוא היה מאוד גאה בי”, היא אומרת, “בכלל, זה מצחיק. התחלתי להתפרסם ולשחק אחרי שהוא נהרג, אז הוא בכלל לא יודע שאני שחקנית. אבל זה לא היה מפתיע אותו, כי תמיד הייתי משחקת, רוקדת, שרה וחופרת לכל מי שהגיע הביתה. אני חושבת שהוא ידע שזה הכיוון. אחד הדברים שאני יכולה להגיד על עצמי, זה שכל דבר שעשיתי בחיים שלי זה בזכות עצמי, העבודה הקשה והכישרון שלי. אלה היו עשר שנים מטורפות. אני בסופו של דבר קורעת את התחת, ושום דבר לא קיבלתי בחינם ובמתנה. לכן אני חושבת שהוא היה מאוד גאה בי, אני מקווה”.

עמית פרקש ואחיה תם פרקש. פייסבוק

את חושבת שבשינוי שעשית הייתה איזו הכוונה מלמעלה?
“אני מאוד מאמינה באנרגיות ובקארמה, שמה שקורה צריך לקרות, מה ששלי שלי ומה שלא שלי, לא שלי. אבל אני לא יודעת אם זה ממנו, אולי כן, לא מתתי אף פעם כדי לדעת מה קורה אחר כך. אני מרגישה שהוא הולך איתי לאורך כל הדרך ותומך בי. אני רוצה להאמין שהוא רואה את החיים שלנו על כדור הארץ ואיך שאני מתפתחת. אני מקווה שאני מצליחה למלא אותו בגאווה”.