בשביל שיהיה קצת יותר מעניין, רון שחר יכול היה לעשות מאמץ קל ולבחור בניסוח אחר שיפקח לנו לרגע קצר את העפעפיים המנומנמים, כמו החצוצרה שהחליטה פתאום לתקוע צליל בלתי צפוי באמצע קונצרט שהתנהל על מי מנוחות, והעירה את הקהל המשועמם מוזיקלית מתרדמתו.
שלא לדבר על משימות שונות ומשונות שאף פעם אני לא מבינה את הפואנטה שלהן, כמו להתחפש לפסל החירות ולהתחבר לזרוע של בן הזוג שלך, כדי לתפוס ביד אחת כדורי טניס. "אני לא מבין, מה הקשר לפסל החירות ובייסבול", שואל בתמימות בני הצעיר - אף פעם לא הסכמתי איתו יותר.
מה היה קורה, אילו היו משחקים "בייסבול" אמיתי, בועט ופראי? זה כמו לאכול במסעדה שמגישה מנות עם החיבורים הכי מוזרים של מרכיבי מזון, לצאת ממנה רעבים כי בקושי נגעת באוכל מרוב שהיה מיוחד ומקורי ולסיים את החוויה הקולינרית בארוחה נורמלית ופשוטה במסעדת בשרים עממית, לנגב בה פיתה עם חומוס, ולקנח בפרגיות על האש רכות ועסיסיות.
עד לפני שבוע, היו אוולין וטוהר הפייבוריטים שלי. השבוע, תפסו את מקומם, הדוגמנים. הם זורמים, משעשעים, מסתלבטים והם חתיכים.
התרעות פיקוד העורף