"שיר אהבה סטנדרטי: אריק איינשטיין" חולף, תודה לאל, ליד חבורת לול ולא מתבוסס בנוסטלגיה שחוקה. יהונתן גפן, למשל, בטח גם בעוד חמש ביוגרפיות, עוד יחלוב את הלימון המיואש הזה, עם מונה, ואורי ושיסל ושטיסל ושפיצל. אריק איינשטיין לא התרפק, לא יילל מגעגועים אל הזמנים שחלפו ולא ישובו. ישב בבית עם סימה ושתה תה. גם הסרט, בטוב טעם, לא התרפק. חלף, אמר שלום, והמשיך הלאה.
זה הביטוי הממצה ביותר שאפשר לומר על הסרט "שיר אהבה סטנדרטי: אריק איינשטיין": בטוב טעם. בלי לבלבל את המוח. בלי החבר הטוב ביותר שהיה לי - בלי "הביותר" בכל עניין. ביוגרפיה עניינית מצולמת, והצופה מוזמן לגבש דעה או סתם ליהנות איך שירצה לפי החומרים המוגשים לו. לי באופן אישי קשה לא ליהנות ממיקי גבריאלוב ומשם טוב לוי למשל, שמספרים על העבודה עם אריק איינשטיין. אבל זו לא חובה. מי שלא רוצה, לא צריך.
יוצרי הסדרה, אבידע לבני, אסף אמיר ויואב קוטנר, פעם נוספת בטוב טעם, לא מטרחנים את הדרך לבירור רעיוני כיצד הפך אריק איינשטיין למשך שנים רבות לאחד מקולותיה המובהקים ביותר של ישראל - המדינה והארץ. הוא פשוט היה כזה, ומי שמחפש הסבר לא ימצא אותו - תודה לאל - בסדרה המצוינת הזו.
התרעות פיקוד העורף