"אני מספר את זה כי ב־2011 זה קרה אצלם, היציאה למאבק. אפשר לומר שהיינו כביכול המנטורים: דורון צברי, דרור פויר ועוד כל מיני. אני עברתי שם משהו במחאה החברתית הגדולה, שאפשר לכנות סוג של 'אירוע מוחי' במובן המטפורי. הבנתי שאני מחויב, שזו המשמרת שלי עכשיו. כשפגשתי את אלדד יניב, לא ידעתי מי הוא והוא לא ידע מי אני".
"לא הכרנו זה את עברו של זה, אבל היה שם חיבור נכון. לאט לאט, בשיחות לתוך הלילה, קלטתי שאנחנו מדברים על אותו דבר ומסכימים על אותו דבר, למרות שהגענו ממקומות שונים. ראיתי את זה בעיניים שלו, את ה'קילר אינסטינקט' הזה, ואני לגמרי רואה את עצמי בתוך המסלול הזה היום ולא יכול לצאת ממנו".
"אני מרגיש שמה שקרה גרם לי להפוך לפעיל חברתי יותר מודע. המשבר הזה לימד אותי להיכנס לפרופורציות, הייתי בדיוק בן 50 והבן שלי שאל אותי מה אני נותן לעצמי מתנה ליום ההולדת. אמרתי לו שאני אתן לעצמי להפסיק עם רגשות האשם וחשבון הנפש האינסופי, ומי אתה ולמה אתה ככה וככה, ופשוט להשלים שזה מה יש. תקבל ותתמודד עם עצמך כמו שאתה, עם הנפש הסוערת שלך, עם הקפריזות שלך. זה מי שאתה וזהו".
"הייתי אז אבא צעיר לילד קטן והכל סבב סביב ד' אמותיי: החיפוש אחר אהבה, חברות אוטופית, אורגנית. היא הייתה חזקה ברובד הרגשי במקום של רגש, יחסים בין אנשים, מה זו חברות ומה זה בעצם סיפור אהבה. אבל האמת ש'פרשת השבוע' היא הסדרה שלי. שם היה הסיבוב, הייתי כבר אבא מבוגר ואחרי גירושים ראשונים, והתחיל להכעיס אותי מה שקורה. מהעיסוק העצמי של 'שבתות וחגים', פתאום בפרשת השבוע הייתה לי סדרה שהיא מחקר, דיון מאוד עמוק. היא התקבלה מאוד יפה ונתנה בראש לכולם בלי חשבון".
התרעות פיקוד העורף