הכינו את הכורסאות, בעיקר את אלו הרכות עם המשענת הנוחה, כי "עשרה ימים בוואלי" הולכת לחבוט בכם בבטן ולדחוק אתכם עמוק לתוך המושב. כמו בקונצרט רוק, חבטת בס אחרי חבטת בס, מתקדמת "עשרה ימים בוואלי" במעלה העלילה. פלאשבקים מבזיקים ונעלמים, אמא כותבת תסריט פשע, ילדה נחטפת, דמויות נכנסות כמו מדלת נסתרת, אחות בטיפולי פוריות, בלש ענק מתפוצץ מכריזמה, בלש אחר מדליף מחקירות. אין הפסקה, אין מנוחה, הבס ממשיך לחבוט בבטן, לתת בראש, קונצרט הרוק "עשרה ימים בוואלי" לא עוצר לשנייה.
עד כדי כך שבא לך אפילו לצעוק: רגע, בני אדם, תנו לנשום. אבל הוודסטוק הזה לא עלה על המסך כדי שתוכלו לנוח. הוא תוכנן ונועד לתת בראש וממלא את ייעודו בנאמנות.
"עשרה ימים בוואלי" היא נציגה נאמנה לא של ז'אנר אלא של קבוצה. אין הגדרות ליוצרים המשתייכים לקבוצה מלבד זו: הם מחפשים. השפה מעניינת אותם לא פחות ואולי יותר מהעלילה. בעצם העלילה כאן די בסיסית: ילדה נחטפת, במקביל לחקירת המשטרה מתחילה האם בחקירה משלה לאיתור בתה. הדבר המרתק כאן הוא הדרך: הבלש כבר אינו הקלינט איסטווד הבודד הזה, האאוטסיידר המדבר מזוויות הפה, שפועל לא לגמרי על פי החוקים, שבדקה ה–60 של הסרט נדרש להחזיר את האקדח והתג לקפטן הבלתי מרוצה. עם הדור הזה גמרנו כבר ב–48'. בדור החדש הבלשית סובלת מאספרגר, אייג'נט קופר קופץ בין זמנים ועולמות, ו"עשרה ימים בוואלי" מתקדמת בקצב הפרוע של הרוק.
התרעות פיקוד העורף