כמעט שאין מה לומר על עונתה השנייה של "סטארט–אפ", מלבד שמדובר במוצר טלוויזיוני מלוטש, עושה את העבודה, כזה שבסוף פרק לא משאיר אותך בתחושת כעס שבזבזת את הזמן מול הטלוויזיה. דווקא להפך: היית יושב עכשיו בכיף לראות עוד פרק. הנה מה ש"סטארט–אפ" לא עושה: היא לא בלוף פלסטיק כמו החומרים שמהם בעצם כל מיאמי עשויה. היא לא "NCIS" או ZZBUL או כל צירוף אחר של אותיות שהוא בעצם אותו קשקוש שנודד ברחבי ארצות הברית עם בלשית אחת יפה וכמה בלשים גברים שבעזרת משפטים שנונים ובלי לצאת מהמעבדה הפלילית הנוצצת מגלים מי רצח את ארלוזורוב.



"סטארט–אפ" מטריחה את עצמה ויוצאת לרחוב. היא אומנם לא מתגוללת דרך קבע בזוהמת אמריקה השוקעת כמו שעושה "הסמויה" למשל, אבל לוקחת את הצופה לפינות שאליהן לא יעז להתקרב בביקורו הקרוב בפלורידה, כמו למשל לגטאות הזועמים של יוצאי האיטי.





בין יוצאי האיטי שחיים בצפיפות בבתים דלים על האקדח וסחר בסמים ומדברים בסלנג של רחוב, ובין משפטים סינתטיים שמיוצרים במכונה, במעבדה פלילית מלאכותית מדומיינת, אני בוחר בהאיטי. עובדה: עד היום לא הצלחתי לסיים אפילו פרק אחד של "NCIS".



לא צריך לצפות לבשורה טלוויזיונית חדשה. "סטארט–אפ" לא שם וגם לא מנסה להצטרף לגל המודרני שמתרחש עכשיו. היא מיועדת פשוט להיות סדרת מתח טובה - מאפיה, מחשבים, שוטר מושחת, גטו זועם. מה רע?




"סטארט־אפ", עונה שנייה, סלקום TV