זה התחיל בעיקר עם זמרות. האחיות אינגדשט, כברה קסאי שהתגלתה ב"כוכב נולד" ואומצה בידי עידן רייכל, וכמובן אסתר רדא. כל הנשים דלעיל הן יפות מראה, וקשה להימנע מהמסקנה שהחברה הישראלית הצליחה לעכל אותן ביתר קלות בגלל הילת ה"מלכת שבא" שלהן. מה שמבטא בעיה עמוקה בהרבה בקליטת העדה האתיופית, ובדרך שבה נתפסים בני העדה. באופן גס אפשר לקבוע שבניגוד לנשים, הנחשבות לאקזוטיות ומסתוריות במובן הטוב, הרי שהגברים מקושרים אסוציאטיבית לאלימות, לעבירות בתוך המשפחה ולנחשלות באופן כללי. לא פלא שעשור בערך מפריד בין הפריצה של המוזיקה האתיופית הנשית בארץ לבין האלבום הזה, שמביא לראשונה את הצד הגברי לקדמת הבמה. אבל היה שווה לחכות.
בינתיים הוא גדל על מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, כולל מוזיקה ישראלית מאזורי אריאל זילבר. אבל עם השנים, בייחוד על רקע מחאת בני העדה שטלטלה אותו, יאלו החל לחקור את השורשים ולהתגאות בהם. הוא הצטרף כסולן ללהקת זבולון דאב סיסטם, שבאלבום השני שלה עברה לשיר באמהרית, ועכשיו מוציא סוף–סוף את אלבום הסולו הראשון שלו, שעליו עבד במשך שנתיים ונושא את שמו.
הקדמתי ואמרתי - לאלבום הזה בדיוק חיכיתי. כי זה פשוט חתיכת כור היתוך מגניב, עשיר מוזיקלית ועם לא מעט ביצים. ליאלו יש קודם כל כריזמה. מריחים אותה בלי להכיר אותו בכלל. כשהוא מתחיל לשיר, אתה רוצה להקשיב. זמר מסוג הגבר–גבר, שקצת הלך לנו לאיבוד בסמטת המבצעים הרגישים.
הדבר הבא שיש לו זה גרוב. לא משנה מה מקצב השיר, ויש פה כל מיני, אתה תזוז איתו מיד כמאזין. ואז מגיעות ההשפעות המוזיקליות המגוונות שלו, ומדובר בסופרמרקט שלם. Fאנק, ג'ז, אפרו ביט, בלוז וגם נגיעות של פופ ורוק גיטרות. ומעל כל אלה מרחפת המוזיקה השורשית, האתיופית, שהיא תבלין מאוד–מאוד ייחודי, שמבוטא כאן בין היתר באמצעות הסקסופון של אבטה בריהון, שהפך כבר למיתולוגיה.
התרעות פיקוד העורף