כשיצאה לדרך הסדרה "אוצר האי המקולל", היא הפכה לחגיגה שבועית בסלון הבית. כל המשפחה התכנסה לעקוב אחרי מעלליהם של ריק ומרטי לגינה, שני מיליונרים אמריקאים שעשו את הונם בעסקי נפט, שהחליטו להמר על מיליונים מכספם ורכשו את מרבית האי. הם גייסו את כל ניסיונם בחיפושי נפט ובקידוחים תחת האדמה לחיפוש שיטתי אחר האוצר.
זה לא עבד. ניסיון ועוד ניסיון ועוד ניסיון. קידוח אחר קידוח. צוללנים שירדו לבורות מוצפים תוך סיכון עצמי עצום. ייבוש ביצה ענקית. פעם או פעמיים בפרק נראה היה שהמטבע השחוק מהמאה ה–14 שאותר באדמה, או שרידי תיבה, או מסמר בן 400, הם–הם שייתנו את האות לריצת הישורת האחרונה, ותמיד, אבל תמיד, באה האכזבה.
בצמוד לאכזבה באה קריינות בומבסטית בסגנון: "האי שומר על סודותיו ואינו מרפה מהם. אבל האחים מרטי וריק לגינה אינם אומרים נואש. בשבוע הבא נראה אם הקידוח/חפירה/צלילה יגלו לנו את מיקומו של האוצר השוכן כבר מאות שנים בעומק אי האלונים וגבה את חייהם של וכו' וכו'".
בתחילה המשפחה צחקה. אחר כך, אחד אחד ובאין רואה, החלו השורות להתדלדל. עכשיו נותרתי בסלון רק אני, ולפעמים אני זורק עין בכיוון. רק אני ומרטי וריק לגינה (ועוד חמישה מיליון צופים לפרק) עוד מאמינים. בסך הכל אנחנו בשנה החמישית לחיפוש האוצר. מל פישר חיפש את האטוצ'ה 20 שנה. 20 שנה! ובסוף מצא אותה ונהיה מיליארדר. אז מה הן חמש שנים. קטן עלינו. אם רק הקריין הזה היה סותם קצת את הפה.
התרעות פיקוד העורף