ג'רי סיינפלד אמר פעם שאחד הדברים שמפליאים אותו יותר מכל הוא שלכל עבודה בעולם יש מישהו שיעשה אותה. כן, אני אנקה את מה שהפיל השאיר אחריו, אומר פועל הניקיון בקרקס, וסיינפלד עומד מהצד ומשתאה. תחושה דומה, אפשר להניח, תתעורר אצל מי שיצפה בסדרה בת שלושת הפרקים "המכון לרפואה משפטית".

גופות, ואני אפילו לא מתכוון להתחיל להיכנס לשאלה למה, הן פיכסה. במיוחד כאלו שצמודים אליהן שמות תואר כמו אלה שמוזכרים בסדרה - "בריקבון". או "בלתי ניתנת לזיהוי חיצוני". או "בזו כבר יש רימות". כשנכנסו לפריים תמונות של זרוע אפורה, או פיסת מעי, המעיים האישיים שלי כבר חשבו לצאת במחול המצלתיים. ועדיין ד"ר חן קוגל וצוותו המשיכו לדלג בעליצות בין שקי הניילון הפרומים שמהם הציצו נושאי רימות למיניהם, ומשהו שם, בכל הסיטואציה הקודרת הזו, היה בלתי מובן.



השאלה הייתה: למה? למה בחר ד"ר קוגל, כאותו פועל ניקיון שמפנה את מה שהשאיר הפיל אחריו, לנתב את חייו המקצועיים לחללים צוננים מלאי גוויות? הרי לרפא או להציל חיים כבר לא ייצא לו שם. גם לא להתלוצץ עם החולים. אז למה?
המכון לרפואה משפטית. הוט 8

על פי הפרק הראשון, הסדרה לא מציעה תשובה לשאלה. ד"ר קוגל אינו שתקן גדול, אבל הוא בעיקר עסוק במה שהוא טוען: שיקום ההריסות שהותיר אחריו מנהל המכון הקודם, פרופ' יהודה היס. בעקבות כך, הרופאים האחרים נתבעים ככל הנראה לשתוק, וכך מתקיימת הסדרה במרווח הצר בין ניתוחים, שאותם לא ניתן לצלם, לשיחה אינסופית ולא לגמרי מרתקת עם ד"ר קוגל. התוצאה, מה לעשות, די מייגעת. בשלב מסוים אפילו נרדמתי וחלמתי שמעלי עומד איש עם סכין. אמא'לה.

"המכון לרפואה משפטית", ימי ראשון, החל מ־17.12, הוט 8