תמיד אומנם תהיה לנו פריז, אבל לגבי היהודים הצרפתים, מתברר, אנחנו מחזיקים בלא מעט תפיסות מוטעות. אחת מהן, למשל, היא שצרפת מתרוקנת מיהודים, ואת נתב"ג שוטף נחשול יומיומי שממלמל כל העת בגט–קרואסון. אז הנה האמת שחושפת הסדרה החדשה של היוצר והבמאי רון כחלילי: מאז תחילת העלייה הצרפתית הגיעו לכאן בסך הכל 40 אלף גברים, נשים וילדים.

הנה עוד תפיסה לא נכונה: הצרפתים הקפיצו את מחירי הנדל"ן בארץ. "הצרפוקאים", העולים הצרפתים הראשונים שהיה בכיסם ממון, אכן רכשו דירות פאר במגדלים. אך הרוב - בני המעמד הבינוני - ידם לא הייתה משגת מעבר לדירות ממוצעות. חלק גדול מהם התמקם בנתניה הזולה יותר. נכון יהיה לומר שבאוגוסט ידיעת הצרפתית מועילה להתנהלות בתל אביב הכבושה, אבל כאן יש להבדיל בין תיירות לבין הגירה.

עד כאן כחלילי ממוקד. מפה, כמו שקרה לו בסדרות קודמות, הוא מתחיל להתפזר. מקדיש זמן מסך ארוך לדיון בין שלוש מתנחלות ילידות צרפת, שעיקרו הוא השמאל החילוני שאיבד את דרכו, אוהב יותר את הפלסטינים מאשר את היהודים, והצרפתים קרובים יותר למסורת. ועל זה נאמר, מה עניין צרפת להר סיני. את מי מעניין ולמה זה חשוב לסדרה מה חושבות שלוש ילידות צרפת על השמאל ועל הימין.



כחלילי דווקא תופס בסדרה נקודה מרתקת. מכר אחד חטף כאב שיניים בפריז והלך לרופא הראשון שמצא. התברר כי הוא יהודי ושמו בן טולילה. בשיחה שהתפתחה ביניהם התברר כי הגיע ממרוקו ביחד עם ההגירה המשכילה יותר. המשכילים פחות היגרו לישראל וקיבלו על עצמם, או הונחה עליהם, תווית "המזרחים הבעייתיים". רק שבמקום ללחוץ עד שתצא כאן מוגלה, כחלילי מרפה מוקדם מדי.

הצרפוקאים, כאן, צילום מסך

התופעה, אגב, קיימת גם בישראל: מושבים שתושביהם ילדי אותה מדינה בצפון אפריקה שמתקיימים משני צדי אותו כביש - האחד משגשג והשני נובל. יש כאן זווית מרתקת וחדשה יחסית לפגוש את הפצע הזה בתולדות מדינת ישראל. כחלילי, לטעמי, לא נובר בו די.

הוא יוצא לשוטט ברחובות נתניה, שבה יש אזורים שהצרפתית שולטת ממש כשפת רחוב: שלטי המסעדות בצרפתית, בתי הקפה מזכירים פינות רחוב מעיר האורות. וזה יפה. זה לא גטו מתפוצץ מזעם. חבורות רחוב מתוסכלות אינן מתאספות סביב חביות שאש בוערת בהן. ילידי צרפת פה ייכנעו ללחץ הסביבתי העצום ויהפכו לישראלים, בדור הזה או בדור הבא, או יישברו ויחזרו לצרפת.

ואם יישברו, יהיה לישראלים הוותיקים חלק בכך. הנוער הצרפתי מתלונן על יחס מזלזל מצד החברה הישראלית. למשל בבית הספר לועגים לצרפתים על המבטא הכבד בעברית. צרפתים מפונקים שכמותם. מה חשבתם, שיפתחו לקראתכם ידיים? שיחבקו? נותנים לכם תעודת זהות, אזרחות, מענק עלייה שמספיק לשני בזוקה ושלום. חשבתם שבאמת יאהבו אתכם כאן?

כחלילי הוא יוצר ובמאי חברתי, שרואה חשיבות גדולה באזור המחיה שלו, אבל חסר את אינסטינקט ההריגה. במקום לצרוח, הוא מרפה. הוא לא היה צריך לוותר כאן לעם ישראל הלא נחמד. מישהו כבר מזמן היה צריך לתפוס את עם ישראל בעורף ולטלטל אותו טוב–טוב. די, נמאס מההתנהגות הלא יפה הזו.

"הצרפוקאים", כאן, ימי ד', החל מ־3.1