הסדרה (ימי א' ב־21:00), שאותה יצרו עמליה מרגולין (שגם ביימה) ואילנית באומן, מלווה ארבעה רופאים העובדים במכון לרפואה משפטית - ד"ר קוגל, ד"ר מאיה פורמן, מנהלת היחידה המשפטית־פתולוגית, ד"ר אלון קריספין, מנהל יחידת ה־CT של המכון, וד"ר אבי זלן, מתמחה – ונותנת הצצה נדירה לאנשים שבחרו לעסוק במוות באופן יומיומי. “אחד הדברים המעניינים בסדרה הוא שהכל היה ממש טבעי, ומהר מאוד לא הרגשנו שיש מצלמות אפילו", מודה ד"ר קוגל. “לא קל כשמצלמים אותך כל כך מקרוב ובסיטואציות כאלה, אבל הייתה אווירה טובה מאוד. בגדול אני מאוד מרוצה מהתוצאה. הסדרה משקפת את המציאות בצורה טובה".
“תמיד מתארים את המכון בתור מרתפים אפלים. קודם כל, זו קומת קרקע, לא מרתף, וזה לא ממש אפל, זו עבודה. היחסים בין האנשים והדינמיקה כן מעניינים, ורצינו שאנשים יראו מה מתרחש פה. המטרה הייתה יותר שקיפות ופחות שינוי תדמית. פעם המוות היה נוכח בכל מקום בחיינו, היום אנשים פחות מתים בבית, אלא יותר בבתי חולים. כולם מנסים כמה שפחות להתעסק עם המוות. בסדרה המוות הופך נגיש ואפשר להתייחס אליו בשוויון נפש, לראות שאנחנו לא מפלצות ולא מוזרים. אולי זה גם ישפר גם את הגישה של סטודנטים/ות למקצוע. ככל שמכירים אותנו יותר, מבינים שלא חיבה יתרה לעיסוק במוות היא שמניעה אותנו, אלא שזה מקצוע. אני רואה בתפקיד שלי עיסוק באנשים חיים, לא במוות. העבודה שלנו משפיעה על הנאשם, תוצאות הנתיחה גורליות עבורו ומשפיעות כמובן גם על משפחת המנותח. אני יותר מטפל בהם, למרות שעיסוקי הוא לטפל באנשים מתים. אנשים לא יודעים, אבל אנחנו גם בודקים אנשים חיים, קורבנות תקיפה מינית, ילדים שעולה חשש שהותקפו ועוד".
התרעות פיקוד העורף