1. בכל עת שבה יוצא שיר חדש של סטטיק ובן־אל, אנשים מנסים לנתח אותו באופן רציני להחריד (ואז מגלים שהוא רדוד, בנאלי וכו'). זה משעשע, כי הדבר היפה ביותר במוזיקה של הצמד הזה הוא העובדה שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות מופרזת, ומקפידים לתבל הכל במנה הגונה של הומור וכיף. מה שנכון גם לגבי “נמסטה", החדש שלהם.
2. אני משתוקק, באמת משתוקק, לדעת אם למישהו מהאנשים הרבים שמפרסמים הודעות תמיכה פומביות בנערה הפלסטינית עהד תמימי יש ילד שמשרת כחייל קרבי. ילד שנשלח למשימתו בידי צבא הכפוף לממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ילד שעלול לסבול מהשפלות כמו אלו שתמימי השתתפה בהן, ואז לצפות בבני מדינתו מריעים לה.
3. כמו בפעמים הקודמות שבהן נערכו הפגנות נגד המשטר באיראן, גם הפעם הסיקור התקשורתי שלהן בישראל נראה כמו עובדות בשילוב ווישפול ת'ינקינג. השאיפה פה ברורה ומוצדקת. המשטר האיראני הוא מקור מרכזי לחלק ניכר מצרותינו האזוריות, ונפילתו תהיה מעודדת במיוחד. הבעיה היא שהשאיפה משתלטת על הסיקור, ונדמה שבכל רגע האייתוללות הולכים הביתה.