היכן עשויה להתקיים מדינה דמיונית כזו? לא קשה להעלות אפשרויות. למשל איראן. הסרט "שירת נשים באיראן" מספר על שרה נג'אפי, מלחינה איראנית צעירה, ומאבקה בשלטונות שמאז 1979 אוסרים על שירת נשים בציבור. חטאה של נג'אפי כפול: היא רוצה לארגן קונצרט - רעיון שמלכתחילה לא מתקבל באהדה. ומעוניינת שהקהל יהיה מעורב, ללא הגבלה, כלומר יישבו באולם גם גברים.
הסרט כשלעצמו די צפוי, לעתים מייגע. נג'אפי נודדת בין משרד למשרד, בין אנשי דת לרשות להכוונה אסלאמית, נתקלת בכתפיים קרות וזועמות, מתקדמת צעד, נהדפת לאחור צעד, עד שבסוף הוליוודי - אחרי לא פחות מ–80 דקות סרט - מתמרנת את השלטונות ומשיגה את הניצחון: קונצרט שבו נשים עולות על במה ושרות לקהל מעורב.
עם כל ההזדהות שמעורר מאבקה של נג'אפי, קשה לראות כיצד צופה ישראלי בסוף יום עבודה יקדיש 80 דקות לסרט דוקו שסופו מובטח מראש. מה גם שהצופה יודע את הסוף, שבכל מקרה יהיה טוב מבחינתו. אם נג'אפי מנצחת, הוא יוכל לומר לעצמו איזו תותחית הבחורה, איך הזיזה הרים אפילו באיראן הפנאטית וניצחה. ואם נג'אפי מפסידה והשלטונות מצליחים להפיל את הקונצרט, יגיד הצופה לעצמו, כאילו לא ידענו שהם חארות פרימיטיביים, המולות האיראנים האלה, הלוואי שכבר נשלח את האדיר למחוק אותם.
התרעות פיקוד העורף