פרק הבכורה של "קפיצה למחר" לוקח אנשים באמצע חייהם, מקפיץ אותם לנקודת הסוף, ובודק איזה מעגלים כואבים בחיים הם ינסו לסגור כשהם ירגישו ששעון החול אזל להם. כולנו פוחדים מהמוות, אף אחד לא רוצה להגיע לזמן הזה, אז בשביל זה יש לנו הוגי פורמטים שונים בתחום הריאליטי ואת יכולות ההנחיה ויצירת הדרמה של צופית גרנט. ספויילר – מי שאוהב את צופית ומי שאהב את "אבודים" הוא לגמרי הקהל של "קפיצה למחר".

אז מיה דגן, שחקנית תיאטרון וקולנוע נזרקה לניסוי המחשבתי-מעשי שרקחה לה גרנט, והוליכה אותנו עמוק אל הכאב המשפחתי הכי גדול שלה – היחסים הרעועים עם אמא שלה. העיקר הוא המפגש עם האם, והפצעים שהמפגש של האם והבת מעלים. עכשיו כשמיה בת 83 (תודה לאיפור הכבד), זה הרגע האחרון שלה לשחזר תיקון בחיים מול האמא, הדרמה האמיתית מתחילה.

הדבר האמיתי ביותר שיצא מהפרק הראשון הוא האמת הלא נעימה, שיש משפחות שאין בהן אהבה. יש לפעמים רצון לאהבה, אבל האהבה פשוט לא מתרחשת. כמו בסיפור הזה של מיה ואמא שלה. מעולם לא נוצר קשר אמיתי בין השתיים. וכל אחת למעשה נשארה עם צלקות ויחסים של שלט רחוק עם האחרת. מיה זנחה את האמא כשחלתה בסרטן, וגדלה בניתוק רגשי ממי שגידלו אותה. האמא ויתרה לילדה שלה כי לא יכלה לעמוד מול הכוח רצון והאופי של הילדה שלה. ובאמצע, כנראה שהתפתח חור גדול של אי הבנה, חוסר תקשורת ומנות גדושות של מרירות. 



צופית גרנט נכנסת לתוך המשבר הזה, כמו מאמן אסרטיבי שצריך לחלץ את העגלה. להבדיל מתוכניות אחרות, כל מה שיש פה בתוכנית החדשה הוא רגשות קשים, יחסים שצפים במלוא כאבם, ואנשים שיושבים אחד מול השני (אחת מול השנייה הפעם) על הספה ומוציאים את זה. לא פעם ולא פעמיים הרגשתי שהתפקיד של צופית קצת גדול עליה פה. המשברים באמת אמיתיים, עמוקים ונסחבים לפעמים חיים שלמים. כולם ידעו לספר בביקורות על "חתונה ממבט ראשון" שחלק נכבד מהזוגות בריאליטי לא ממשיכים לחיים שאחרי. אז גם כאן, ממש לא בטוח שאחרי שהמצלמות כבות, והעריכה מסתיימת, שההנחיה והפתרון שאליה גרנט שואפת ומכוונות באמת יחזיקו. פשוט משום שהפעם, הפצעים אמיתיים ואין גימיק בתוכנית. אולי מלבד האיפור הכבד.

עולם הריאליטי מגיע לדעתי למיצוי של כל יכולותיו. כבר קיבלנו מצלמות בחדר הלידה, במטבח, בחתונה, ועכשיו בזיקנה. מה נשאר? הצעה: נסו להכניס מצלמות להליכי גירושין ברבנות. תהיה דרמה. יהיו רגשות קשים ותסכולים אמיתיים. אפשר לסחוט עוד מהמיץ הזה. תנו לי קרדיט כשזה יקרה.