איפשהו באמצע ההצגה, עלתה בי השאלה: כמה זמן עוד ייקח עד שסיפור האהבה המשולש יגיע לפתרונו? כי מה שמתרחש על הבמה לא דומה לסיפור אהבה לוהט, אלא יותר לבלון שמתנפח ומתנפח, שהתפוצצותו היא רק עניין של זמן. "דונה פלור נשואה לשניים", הנחשב לאחד מלהיטי הספרות הברזילאית מאת הסופר ז'ורז' אמאדו, זכה לגרסה קולנועית לוהטת במיוחד (1976), בכיכובה של סוניה בראגה החושנית, הצרובה עמוק בתודעה.



במרכז המחזה - סיפורה של דונה פלור ובעלה ואדיניוס השתיין, רודף שמלות כרוני, שמכל נשותיו בחר דווקא בה לשאתה לאישה. באחד מלילות הקרנבל הוא מת בפתאומיות, וכך נישאת דונה פלור לבעלה השני, רוקח בשם תיאודורו, היפוך מוחלט של בעלה הראשון. אחרי זמן מה חוזרת רוחו של ואדיניוס לרדוף את דונה פלור, והיא נדרשת לבחור בין השניים.





העיבוד הצבעוני והעסיסי של יואב שוטן ועירד רובינשטיין, עם צוות היוצרים הנוספים, החל מסבטלנה ברגר על התפאורה המרשימה, עיצוב התלבושות של אורן דר, המוזיקה הנפלאה והקצבית של רועי ירקוני ויצחק פרנקו, התאורה של זיו וולושין ועיצוב התנועה של עמית זמיר, אכן יוצרים חגיגה צבעונית בסגנון ברזיל.



אך חסר אנסמבל שמתגייס לטובת הצגה קצבית, למעט רועי אסף בתפקיד ואדיניוס ואוולין הגואל בתפקיד אמה של דונה פלור – שניהם סוערים, קצביים ויודעים להגיש דיאלוגים בצורה מעוררת השתאות – שבזכותם, ורק בזכותם, שווה לצפות במחזה. גם מולי שולמן כבעלה השני נפלא, אדווה עדני נהדרת כבעלת האוב, ואורן כהן נפלא בתפקיד המשורר. רק חבל שמירב שירום, המגלמת את דמותה של דונה פלור, נראית חיוורת ונטולת יכולות קומיות, ולא מצליחה להפיח חיים ולעורר עניין כדונה פלור, אלא בעיקר אדישות ושעמום נוראי.



בשורה התחתונה: עדיף היה לכתוב חומר מקורי לרועי אסף ואוולין הגואל, ולוותר על הגרסה התיאטרלית המקומית לספרו הקלאסי של אמאדו.