"פנים אמיתיות", 14.1, ערוץ 14

מה היה לנו: מפגש עם תהליך ההקצנה בחברה החרדית והחרד"לית בנושא צניעות הותיר צופה חילוני בתחושה של חוסר נוחות. וסיפור מרומם נפש על תנא שרצה להרוג את בתו כי היא יפה מדי.

קשה לבחור מה דוחה יותר בהתנהגות החרדים והחרד"לים כלפי נשים, כפי שנחשפה בתוכניתו של אמנון לוי. ההיגיון אומר שהדוחה ביותר הוא הסיפור הקיצוני של התנא ההוא שרצה להרוג את בתו כי היא מדליקה את השכן. אלא שהתנא, כנראה באקט של גדלות נפש, לא הרג את בתו והסיפור נשאר בגדר תיאוריה לא ממומשת.

לעומת זאת, שלמה אבינר, רב היישוב בית אל וראש ישיבה בירושלים, טרח וכתב ספר הלכות שלם בענייני צניעות ובו גם המלצות לילדות מגיל 3 להמעיט ביציאה מהבית, מלבד לבית הספר ולמכולת, וגם ללבוש שמלות צנועות, שעולות במספר סנטימטרים בודדים מעל הקרסוליים (שמכוסים בגרביים ארוכים כמובן).



אם אביבית בר זוהר הייתה מתגוררת מול אבינר וחסידיו, מילא. אבל אם כבודו טורח לנסח חוקים מפורטים כל כך בענייני ילדות בגיל 3, הייתי חושב כמה וכמה פעמים לפני קנייה של דירה שם בסביבה.

דיוויד לטרמן מראיין את ברק אובמה, נטפליקס

מה יש לנו: מפגש בין שני גיבורי־על של המצלמה מוליד תוצאה משובחת כמו שאפשר היה לצפות. לא חייבים להשתגע על מעשי אובמה כדי ליהנות.

ברק אובמה אמון היטב על מלאכת הדיבור. אומנם הרבה מהדברים שאמר לא אהבו כאן בארץ הקודש, אבל נשיא ארצות הברית לשעבר, שכחו לא פעם, לא עבד אצל אנשי ארץ הקודש. הוא החליט, אסטרטגית, לא לבזבז טריליונים במזרח התיכון ולהפנות אותם לצרות הפנימיות של אמריקה, והמעשה הנ"ל עצבן את מי שעצבן. אלה דיברו בגנותו על כך שהחזיר לאזור את הרוסים, שהביאו עמם את האיראנים. אובמה בוודאי ראה זאת ואף על פי כן המשיך בשיטתו. את המצרים הפקיר, את האלקטורט היהודי השתיק בכמה מיליארדים לישראל, והמשיך להתעסק באמריקה.

דיוויד לטרמן מראיין את ברק אובמה. רויטרס

צופה ישראלי ממוצע לא ייצא מהמפגש בין אובמה ללטרמן בידיעה מעמיקה יותר בשאלה אם תקופת הנשיאות - שהתאפיינה כאמור במבט פנימה והרבה פחות החוצה - צלחה או לא. ה"Yes, we can" שלו, לטעמי, לא היה יותר מסלוגן. יש די עדויות לכך שאמריקה ממשיכה להתמוטט, שמעוזי השחורים - מצביעי אובמה מובהקים - נרקבים באותם סלאמס, באותו עוני, מתבוססים בפשע ובחוסר תקווה. לזכותו ייאמר שהוא בעצמו מודה כי הפערים הולכים וגדלים, שגם הוא לא הצליח להתמודד עם השיטה הכלכלית הפרועה של אמריקה. וגם הוא לא כל כך "Yes, we can".

ועם כל אלה, המפגש בן הכמעט שעה שלו עם דיוויד לטרמן הוא אירוע טלוויזיוני שחבל לפספס. לטרמן, אחרי שפרש בשנת 2014, נראה מורעב למצלמה. אובמה בטוח בעצמו, נינוח, לגמרי באלמנט שלו. שניהם חיות תיאטרון ומצלמה. אינטליגנטיים מאוד, אבל לא מתחכמים. הבדיחות במקום, אומנם בשפע, אבל לא מכסות על שטף המידע והקשב ההדדי.

כשלטרמן משחרר בדיחה היא כדי להקל על הרצינות, על הקשב המאומץ לפעמים, להזרים אותו במקום לחסום. הוא יודע להדגים קשב מוחלט, להפוך את עצמו כלי לספיגת מידע. הוא מוקיון־על חסר רוע. הוא לא יורה בדיחות בצרורות כדי לא להקשיב (ירון ברובינסקי, שומע?), הוא לא דובשנית מנדנדת (יורם יובל, שומע?). הוא רוצה לדעת. או לפחות להעמיד פנים בצורה מושלמת שהוא רוצה לדעת.

הראייה של אובמה, כמי שהיה שמונה שנים בצומת היסטורי, היא רב–ממדית, והוא יודע להציג אותה בפשטות מרמת המקרו - המדינה - עד למטבחה של המשפחה הבודדת. פעם נקלעתי, שלא בטובתי, לפגישת מערכת עיתון עם ראש ממשלה מסוים, לא חשוב מי. הנ"ל נשאל שאלה והשיב בציטוט רצוף בן 45 דקות מחמישה ספרים. כל מאזיניו, כולל המאבטחים, נרדמו בשעה שבה התייחסות אנושית אחת לבני אדם ממשיים לא יצאה מפיו. אז למדנו שיש לו זיכרון צילומי. נדמה לי שלמדנו גם עד כמה משמים וצר הוא עולמו הרגשי.

אובמה, נחזור לראיון, מראה את דמות המנהיג האחר. הוא לא בהכרח רק כזה - אתה לא מגיע למעמד של נשיא ארצות הברית אם תחת הקליפה הנאה לא מסתתר נמר אכזר שיודע לנשוך טוב–טוב. אבל נחמד לפגוש מנהיג נחמד, וזה מה שעושה את התוכנית הזו שוות צפייה ועוד איך. בוודאי בהתייחס למודל הזעוף הנפוץ בכל מיני ארצות, גדולות וגם קטנטנות, רחוקות וקרובות, כיום.

"מאחורי דלתות סגורות", 21.1, יס דוקו

מה יהיה לנו: אנחנו מכירים היטב את העלילה: נשים מוכות בידי בני זוגן, ומערכת החוק והמשפט לא באמת נוקפת אצבע כדי להגן עליהן. וגם רעיון טכנולוגי נגד גברים מכים, בחינם.

אף שהסרט "מאחורי דלתות סגורות" צולם ומספר על אירועים בבריטניה, אנחנו מכירים היטב את העלילה: נשים מוכות בידי בני הזוג שלהן. מערכת המשפט נוהגת ביד רכה בגבר באופן שמוציא מהדעת. חלק נכבד מהנשים המוכות מסרבות להעיד בבית משפט. יש מהן החוזרות שוב ושוב לגבר המכה. יש מעטות שמחליטות להעיד ונאלצות להימלט למעון לנשים מוכות. "מאחורי דלתות סגורות" מספר על שלוש נשים שהחליטו להעיד ועל שלל הייסורים שעברו בדרך עד שהשתחררו מבני הזוג האלימים.

"מאחורי דלתות סגורות".  יס דוקו

הנה סיפור שהיה באמת. יש אצלנו מאות, אולי אלפים כאלה. מכרה אחת שלי מעיר קטנה בדרום הארץ גילתה לי כי לפני שנים לא מעטות בעלה (דאז) נהג להכות אותה. הנושא היה רחוק מתשומת הלב הציבורית אף יותר מהיום. המשטרה הייתה חסרת כלים ועצלה יותר מהיום. השופטים שחררו אותו שוב ושוב, באזהרות - שוב ושוב - שלא יפר את צו ההרחקה. והוא הפר והכה ונעצר ושוב שוחרר. בצר לה נמלטה עם שני ילדיה למעון לנשים מוכות. לקח לו פחות מחצי שבוע לאתר את המקום, להגיע ולהכות אותה גם שם. "ההורים שלי פחדו ממנו. במשטרה הכירו אותי ולא ידעו מה לעשות. הייתי לבד", היא סיפרה לי. "בלי שוטר, שופט, בלי אחד שיגן עלי בכל העולם. הוא לא הרשה לי לדבר עם חברות, לא עם בני משפחה, נשאר לי רק לקום בבוקר ולהתפלל שהיום לא יבוא לו השיגעון והוא ירביץ לי".

"מאחורי דלתות סגורות" לא חושף בעיה חדשה. וכמו שניתן לצפות מסרט בריטי, הוא מאופק מאוד בגישתו, אפילו מנומנם, וחסר לא מעט ברקים ורעמים שסרט אמריקאי למשל היה מספק ברוחב לב.

מעבר לכך, את הבעיה בין ארבעת קירות הבית קשה מאוד לפתור כאן. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובכל זאת יש לי הצעה - אפילו המצאה - לשלוח מכאן לרשויות החוק בעניין צו הרחקה: קולר אנושי. קולר כזה כבר קיים ונעשה בו שימוש עם כלבים היוצאים מתחום המותר ומוגדר בידי בעליהם. ברגע היציאה משחרר הקולר החכם מכת חשמל חלשה, והכלב חוזר לתחום המותר לו.

בעידן ה–GPS אפשר להגדיר תחום שאליו נאסר על אדם להתקרב. המזעור הטכנולוגי המתקדם הקיים כיום לא מחייב שהגבר המכה יישא את הקולר על צווארו. די בטבעת המקיפה את פרק אצבעו, שברגע שהוא מפר את צו ההרחקה ומתקרב לאישה המוכה תשחרר זרם מכאיב, שיגרום לו להימלט מהתחום האסור.

בשיטה זו, אני מניח, יקטן באורח פלא מספר הפעמים שבהן נשים יוכו בידי בני זוגן. לטעמי, שווה ניסוי. אני מתיר בזאת באופן רשמי למפכ"ל אלשיך את כל הזכויות לשימוש בהמצאה שלי ומוותר מראש על כל הרווחים. ולא צריך להתחבט בשאלה המוסרית. משוגע בהחלט הרוויח את זכאותו לקולר.