"יום אחד ישבתי בתור לקופת החולים עם האחיין שלי. באה אלי אישה ואמרה לי: 'איך לא עשית כלום כשבת דודה שלך התקשרה אלייך, למה לא הצלת אותה?' בהתחלה ניסיתי לענות לה מתוך כבוד, שלא יכולתי לדעת ושזו לא אשמתי, אבל אז הבנתי שהאחיין שלי הכיר את שלי, ועדיף שהוא לא ישמע את זה, אז לא עניתי לה".

את הדברים הללו אומרת טל פרץ, בת דודתה של שלי דדון ומי שהייתה האחרונה לדבר איתה לפני שנרצחה באכזריות במאי 2014 על ידי נהג המונית הערבי־ישראלי חוסיין ח'ליפה, במגרש נטוש באזור מגדל העמק. הקלטת אותה שיחה קצרה בין השתיים, שבה דדון אומרת לבת דודתה כי היא נמצאת על "מונית, אחת המפחידות" וכי היא "לא נושמת", היא זו שהובילה לפענוח הרצח על ידי משטרת ישראל והשב"כ, והיא גם עומדת במרכזו של הסרט הדוקומנטרי "השיחה האחרונה", שישודר הערב בכאן 11 בשעה 21:00.

הסרט, שנוצר על ידי תמנע גולדשטיין־חטב והדר קליינמן־צדוק, משחזר את האירועים מהרגע שבו יצאה דדון מביתה ועד ללכידתו של הרוצח, והוא כולל ראיונות עם בני המשפחה, החוקרים והשוטרים שהיו חלק מהחקירה. "זה לא קל", אומרת פרץ. "קשה לי שכל המדינה יכולה לשמוע את השיחה האחרונה שלי עם בת הדודה שלי. כל אחד יכול לשפוט, אף אחד לא יכול להבין".



סיכמה דברים

שלי דדון, צעירה בת 20 ותושבת עפולה, נסעה ב־1 במאי 2014 באוטובוס למגדל העמק לראיון עבודה. בהמשך היא עלתה על מונית נהוגה בידי ח'ליפה. במהלך הנסיעה הספיקה דדון כאמור להתקשר לבת דודתה. הרוצח הסיע את המונית למגרש נטוש ליד בית זרזיר. במגרש הוא הוציא סכין שהייתה ברשותו ודקר אותה 17 דקירות שפצעו אותה פצעים אנושים, תוך שהיא מנסה להימלט מפניו ללא הצלחה. הוא הותיר את דדון מתבוססת בדמה במגרש הנטוש וברח מהזירה. בדרכו השליך מהמונית את הטלפון הסלולרי ואת ארנקה של דדון, שנותרו בה.

"שלי הייתה בן אדם כל כך רגוע ושמח תמיד", מספרת פרץ, "קורנת, מייעצת, אוהבת, הכי מתוקה והכי יפה, כתף תומכת לכל דבר תמיד. כולם אמרו עליה שהיא מלאך, בחורה מושלמת. כנראה מושלמת מדי. אנחנו באותה סביבת גיל, ומרגע שאני ואחותי התאומה נולדנו היינו איתה שלישייה, החברות הכי טובות, עושות הכל ביחד. היינו נפגשות כל יום אחרי בית הספר או מדברות בטלפון".

מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ראית אותה?
"יצאנו לעשות הליכה בסביבות שמונה בערב. היא באה אלי הביתה והביאה חטיפי אנרגיה ומים. כל הדרך דיברנו, היא אמרה לי דברים שהיא הרגישה לגבי אנשים בחיים שלה, אנשים שהיו לה מחלוקות איתם. היא פשוט דיברה הרבה, וזה לא היה אופייני לה. בדיעבד אני מבינה שהיא סיכמה דברים. הצטלמנו בכמה תמונות, שעד היום לא ראיתי אותן כי הן היו בטלפון שלה. התפצלנו, והיא התקשרה אלי ונשארנו יחד על הקו עד הרגע שהיינו בבית שלנו. למחרת דיברתי איתה בשבע בבוקר. היינו צריכות לצאת שוב להליכה, והיא לא יכלה להגיע, אז הלכתי בבוקר לבד. היא התקשרה בזמן ההליכה הזאת, וזאת בעצם הייתה השיחה האחרונה שלנו".



מה את זוכרת מהשיחה האחרונה?
"אני זוכרת שהייתי בהליכה בכביש ראשי בעפולה. הייתי עם אוזנייה שקניתי יום לפני ולא שמעתי טוב. היא ניסתה למשוך את השיחה, ואני אמרתי לה 'זריז', לא ידעתי שזה מה שהיא ניסתה לעשות. בכלל לא שמעתי שהיא אמרה מונית, וגם לא חשבתי על זה כי היא אף פעם לא עולה על מוניות. היא אמרה שהיא לא נושמת, ואני חשבתי שהיא אומרת את זה בציניות כי היא עולה ברגל, כי היא נסעה לראיון במגדל העמק, שמלאה עליות. פשוט חשבתי שהשיחה התנתקה. אחר כך ניסיתי לחזור אליה, אבל הייתי בטוחה שהיא בראיון ולא עונה. בסוף התברר שאלו היו הנשימות האחרונות שלה, ושיחה שבדיעבד לא הייתה נורמלית בכלל".

מה קרה אחרי השיחה?
"ניסיתי להתקשר אליה שוב מאוחר יותר, והיא לא ענתה לי. אחרי כמה דקות אמא שלה התקשרה אלי מהטלפון של הבית. הייתי קוראת לשלי נונה, וכשראיתי את המספר ישר אמרתי 'נונה'. אז אילנה, אמא שלה, אמרה לי: 'זאת לא היא, אנחנו לא מוצאים את שלי' וביקשה שלא נספר לאף אחד. הוא עוד ניסתה להרגיע אותי. כל היום לא הפסקתי לבכות. הגעתי למקום העבודה ולא הייתי מסוגלת לעבוד. במקביל, ראיתי באינטרנט שנמצאה גופה של נערה בת 20. התמוטטתי באמצע השדרה. אני לא אשכח את הרגע הזה. פשוט קרסתי. לא רציתי להאמין, אבל זה היה מתבקש באותו רגע. רציתי להיות אופטימית, לקחו אותי לאחד הבתים, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא היא. יותר מאוחר הלכתי אליה הביתה, ואילנה אמרה: 'איך לא הבאתם איתכם את שלי, ממתי אתם בלעדיה, אין מצב שבאתם בלעדיה'".

חישוב מחדש
השיחה של דדון לפרץ היוותה כאמור מפתח לפענוח הרצח. על פי השיחה, החוקרים ידעו כי דדון עלתה על מונית וגם באיזו שעה נערכה הנסיעה. החוקרים סרקו 70 מצלמות האבטחה באזור מגדל העמק, בטווח הזמן המתאים, בדקו 100 מוניות, ולבסוף התמקדו במונית אחת שנקלטה יוצאת ממגדל העמק במצלמת אבטחה. בהמשך הגיעו לנהג המונית ח'ליפה, שהורשע בספטמבר 2015 פה אחד ברציחתה של דדון ונידון למאסר עולם. ביולי 2014 הכיר משרד הביטחון בדדון כנפגעת פעולת איבה.

טל פרץ, בת דודתה של שלי דדון. צלם : מאיר וקנין, סוכנות ג'יני
טל פרץ, בת דודתה של שלי דדון. צלם : מאיר וקנין, סוכנות ג'יני


"בהתחלה לא הסתכלתי על השיחה הזאת בתור משהו שיכול להועיל למישהו", מודה פרץ. "בערב של הרצח הזמינו אותנו לתחנה. החוקר שאל אותי מי החברים שלה, במי אפשר לחשוד. לא היה לי מה לענות לו. אמרתי לו: 'יש משהו שאני אשמה בו. היא כנראה אמרה לי שהיא במצוקה'. הבאתי לו את השיחה. הוא אמר לי: 'אני מדבר איתך בתור אבא, לא בתור שוטר, אני אומר לך שאת לא אשמה'".

"היינו בטקס הענקת דרגות בירושלים, ופתאום קיבלנו דיווח על גופת נערה, שנמצאת נטולת רוח חיים עם סימני אלימות קשים באזור התעשייה הצפוני רמת גבריאל במגדל העמק", מספר סנ"צ אייל הררי, עו"ד קצין אח"מ גליל, מחוז צפון, ראש מחלק רצח ימ"ר צפון מחוז צפון בעת חקירת הרצח. "אני מקפיץ כוחות לזירה. השלב הקריטי הוא לטפל בזירה ולאסוף את הראיות, את האמצעים הפורנזיים. הזירה מדברת. ראינו שלנערה הזו, שעוד לא ידענו מי היא, חסרה ציפורן, וידענו שאנחנו חייבים לעשות את כל המאמצים כדי למצוא את הציפורן שיכולה להוביל אותנו לרוצח. בסופו של יום היא נמצאה, והיו בה פעם אחת הדנ"א שלה, ופעם אחת הדנ"א של הרוצח. מאוחר יותר מצאנו גם את הטלפון שלה לא רחוק משם. באותו שלב היינו צריכים למצות את כל מערכת איסוף הראיות, ועוד לא ידענו אם מדובר באירוע על רקע פלילי או ביטחוני".

זירת הרצח של שלי דדון. יח
זירת הרצח של שלי דדון. יח


"בתוך כמה שעות הבנו שיש נעדרת מאזור עפולה, שהייתה צריכה להגיע למקום שנמצא בסמוך למקום הגופה", ממשיך סנ"צ הררי. "אנחנו מזמינים את המשפחה ומתשאלים אותה לגבי סימנים מזהים: בגדים, צלקת, שרשרת. זה השלב הקשה ביותר, כשאנחנו כמעט בטוחים שזו גופתה של שלי דדון וצריכים לקרוא לאבא לזיהוי. זה לא פשוט לראות אבא מתפרק. קראנו לאבא והודענו לו שנמצאת פה גופה ושאנחנו חושדים בסבירות מאוד גבוהה שזו הבת שלו. שאלנו אותו עד כמה היכולת הנפשית שלו להחזיק את המעמד. חשפנו בפניו את הפנים המאוד מצולקות מהאירוע האלים שהם עברו. זה מאוד קשה לשמוע את זעקות השבר". 

"ראיתי אותה שם, וזה היה מראה מחריד", מודה האב יעקב דדון. "התמונה לא עוזבת אותי - לא ביום ולא בלילה. לקחו אותי לשם אחרי חקירה של שעות שבהן היא שכבה בשמש. היא הייתה כחולה לגמרי. קשה לזהות, אבל ראיתי את השרשרת ואת הניתוח שהיא עשתה כשהייתה קטנה. באותו רגע רציתי להתאבד. קפצו עלי שוטרים וראו אותי לוקח חפץ חד לחתוך את הוורידים. צרחתי שם צרחות אימים, אבל ברור שזה לא יעזור. גם כשהיא הייתה ללא רוח חיים, היה לה מין חיוך. היא נפרדה מאיתנו בחיוך".  

הוריה של שלי דדון. צלם : רענן כהן
הוריה של שלי דדון. צלם : רענן כהן


איך נראה המפגש האחרון שלכם?
"היה נדיר ששלי הייתה מבקשת משהו. באותו יום היא הרגישה שהיא בוגרת ורצתה לנסוע לבד לראיון עבודה שנקבע לה. אמרתי לה 'אני אקח אותך', אבל היא התעקשה. היא גם לא אמרה לנו שהראיון הוא במגדל העמק. אמרתי לה לא לעלות על טרמפים, והיא אמרה לי: 'נראה לך שאני אעלה על טרמפים?' הורדתי אותה בתחנה ביום חמישי הארור הזה, ומאותו יום - זהו. נשיקה. 'להתראות, אבוש'. איחלתי לה בהצלחה בראיון, ונגמר".

"אנחנו מיד מקבלים שאלות קשות מהמשפחה: 'מי זה?', 'למה הוא עשה את זה?', 'תפסתם אותו?', 'מתי תתפסו אותו?'", ממשיך סנ"צ הררי לשחזר את פענוח התיק. "עוד בערב הראשון אני מבקש מכל בני המשפחה להגיע ולמסור לי עדויות: אם מישהו ידע לאן היא הולכת, אם יש לה חבר".

כאמור, במהרה גילו במשטרה על קיומה של השיחה האחרונה. "בת דודתה נתנה אותה ואמרה: 'הנה השיחה האחרונה שדיברתי איתה'", מספר סנ"צ הררי. "את השיחה הזאת אנחנו שומעים עשרות פעמים ו'מטייבים' ברמה הטכנולוגית. אנחנו מבינים שהמנוחה הייתה על מונית שהיא מגדירה כ'מונית, אחת המפחידות' והיא אומרת שהיא לא נושמת, ואנחנו מבינים שאלו היו נשימותיה האחרונות.

שלי דדון. באדיבות המשפחה
שלי דדון. באדיבות המשפחה


"במקביל, אחרי כמה ימים קיבלנו דיווח שהתיק של דדון נמצא באחד הכפרים ונעשה שימוש בכרטיס האשראי שהיה אצלה בארנק. ביצענו מעצר והבנו שייתכן שאותם נערים שעשו את השימוש בכרטיס, בהפרש של שעות מהרצח, עשויים להיות הרוצחים. אך אז עשינו בדיקות דנ"א וגילינו שזה לא תואם את הציפורן. החקירה ארכה כשבועיים, וגילינו שהנערים מצאו את התיק. זה היה סוג של אכזבה. המשכנו בחקירה ועשינו חישוב מחדש.

"השב"כ היה איתנו באופן מלא בתמונה, ועבדנו בליווי עו"ד אלנה ירושלמי, מנהלת מחלקה פלילית בפרקליטות מחוז צפון, שליוותה את החקירה מבחינה משפטית", מוסיף סנ"צ הררי. "בסוף הגענו למונית, שכנראה הייתה אותה מונית מדוברת שבה נסעה המנוחה. עד מהרה הבנו שהאדם שעצור בידינו הוא האדם שהדנ"א שלו תואם לזה שנמצא על הציפורן. כשהטחנו בפניו את העובדות והראיות, היה קשה לו לתת הסברים. הוא טען בתחילת הדברים שהיא הקניטה אותו ואמרה לו 'ערבי טיפש', ועם זאת, מחומרי החקירות עלה בבירור שיש לו בעיה עם נשים.הוא כתב ש'האישה היא שטן'. היו לו גם מניעים לאומניים. מעצם זה שהוא הגיע עם סכין - אתה מבין שהאיש לא הגיע תמים. הוא ראה נערה יפהפייה, צעירה, עומדת בצומת, ופה הוא הבין שיש לו הזדמנות".

"באותו לילה של המעצר התקשר אלי אייל ואמר לי: 'תפסנו'. שאלתי אותו: 'אתה בטוח?' והוא אמר לי: '100 אחוז'", נזכר דדון. "הוא בא אלי הביתה וסיפר לי שהרוצח נמצא במתקן של השב"כ בחקירה והתחיל לדבר".  

טל פרץ, בת דודתה של שלי דדון. מאיר וקנין, סוכנות ג'יני
טל פרץ, בת דודתה של שלי דדון. מאיר וקנין, סוכנות ג'יני


הסיוט הכי גרוע
כמעט ארבע שנים אחרי, פרץ מתקשה להשאיר את הזיכרונות הקשים מאחור. "אני זוכרת את הכל במעורפל", היא מודה. "אני לא זוכרת כמה פעמים התעלפנו. יש סרטונים באינטרנט ששומעים אותנו צורחות, ואני לא זוכרת את זה. הרגשתי שזו לא המציאות, שזה לא אמיתי, שזה סרט. אומרים לך: יותר לא תפגוש מישהו שהוא חלק כל כך גדול בחיים שלך. היא הייתה כל כך צעירה. הייתי בטוחה שזו טעות. חשבתי שאולי היא התעלפה, כי היא הייתה אנמית".

"רק אחר כך הבנתי שהיא נמצאה עם סימני אלימות והבנתי שזה אבוד. חשבתי שאין סיכוי שזה משהו פלילי, אף אחד לא היה פוגע בה ככה, לא היו לה אויבים או אנשים שהיא מסוכסכת איתם. ישר חשבנו שזה מחבל, כי היא הייתה כל כך אהובה על אנשים. קצת לפני זה היה את הסיפור של החייל עדן אטיאס מנצרת עילית, שנרצח בשנתו על ידי מחבל. שלי התקשרה אלי אז ואמרה: 'מסכן, הוא לא עשה כלום לאף אחד, למה שירצחו אותו?', ופתאום דבר כזה קרה לה.

 "כשהעדתי בבית המשפט, הסתכלתי בעיניים של הרוצח, וכל המשפחה של שלי בכתה", מוסיפה פרץ. "הרוצח העלוב אמר שהיא קיללה אותו, אבל היא לא מקללת, היא ילדה כל כך טובה וטהורה. הייתי שמה לה ראש על הכתף מרוב שהיא הייתה עדינה, והיה לה כבד. אי אפשר להעלות על הדעת שזה מה שקרה. בסיוטים הכי גרועים זה לא קורה. כל כך הרבה אנשים מכירים אותה, ואף אחד לא האמין לזה. הבחורה הזאת לא הייתה פוגעת בזבוב. יום אחד הרגתי נמלה, והיא שלחה לי הודעה: 'הרגת נמלה בצחוק והיא מתה באמת'. היא לא הייתה מקללת אותו. זה לא נראה לי הגיוני. מבחינתי, הרוצח הרס לי את החיים. עד היום אנחנו בשלבים של שיקום עצמי. הייתי נערה תמימה וכיפית בת 18, והיום אני בחורה בת 22 שמרגישה כמו בת 42 עם ההתמודדות היומיומית הזאת".

חוסיין חליפה, הנאשם ברצח שלי דדון ז
חוסיין חליפה, הנאשם ברצח שלי דדון ז


איך את מתמודדת עם היעדרה?
"היא חסרה לי בכל רגע. ארבע שנים עברו, וכל מה שאני שומעת זה את הצחוק שלה מהדהד לי בראש, זו המזכרת שיש לי ממנה. ההתמודדות בבית היא קשה. כל אחד מסוגר בזיכרונות שלו, כל אחד מתמודד לבד. קשה להתמודד ביחד. משתדלים לא לדבר על זה בבית כדי לא להציף, ומקווים שיהיה טוב".

את חוזרת לפעמים לשיחה האחרונה ביניכן?
"אני לא יכולה לשמוע את ההקלטה הזו עד היום. לשמוע את הקול שלה ולשמוע את הקול שלי, ואת מה שאני אומרת לה שם: 'זריז'. אי אפשר לחיות עם זה. אנשים מצפים שאני ארגיש טוב שבזכותי מצאו את הרוצח. אני מבינה שכל דבר שהייתי עושה לא היה משנה משהו כי הוא רצח אותה מיד אחרי השיחה, אבל אם הייתי מנסה, אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אם הייתי יודעת, הייתי מעודדת אותה, הייתי נפרדת ממנה. הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה. כל דבר שגורם לה  להרגיש יותר טוב. אנשים שופטים אותי, ואולי מבחינתם זה משהו שולי, אבל זו הנקודה הכי קשה בחיים שלי. אני שופטת את עצמי מספיק. אני לא עזרתי לה ולא נפרדתי ממנה, וזה קשה".