לא יהיה נכון לומר שתוכניתה של צופית גרנט ביום שני האחרון, "קפיצה למחר", עם אשת התקשורת לוסי אהריש, הייתה תחתית החבית. כי כשמדובר בגרנט, תמיד קיים השבוע הבא. גם הסוף הטוב - וגרנט עם הדחפור הרגשי חסר המעצורים שלה הצליחה בגסות לארגן כזה - אינו מכפר על שאר המעשים שגרנט מתירה לעצמה לבצע מול מצלמות הטלוויזיה.

אהריש היא הערבייה המגשימה את כל חלומותיו של מר ישראלי היהודי הממוצע. העברית שלה מושלמת, חסרת מבטא ערבי מאיים. היא אינטליגנטית מאוד, משכילה, מתעניינת בחינוך וברווחה, לא צורחת "נכבה, נכבה", לא מפליגה עם חנין זועבי על המרמרה, ונוסף לכל אלה גם נאה מאוד. אז שאיציק ודודו ומורן ונופר לא ישתגעו עליה?

ופרט רכילותי עסיסי נוסף, שבעוונותי לא ידעתי אותו: לוסי בת 36 ורווקה. ושתי אחיותיה המבוגרות ממנה, גם הן רווקות. גרנט, בחושיה המחודדים, לא תניח לטרף כזה לחמוק תחת הרדאר שלה. מובן שאפשר היה לבצע את הסטריפטיז הרגשי הזה שהיינו עדים לו ביום שני בסלון ביתה של משפחת אהריש. וגרנט עצמה העידה על כך שהיא ולוסי חברות שנים רבות. אבל החברות הטובה לא עמדה בדרכה של גרנט להפוך את האירוע למרחץ דמים ציבורי. אפשר רק להצדיע לאהריש על העמידה מול מכבש הלחצים שקרוב לוודאי העבירה אותה חברתה הטובה.



קפיצה למחר. צילום מסך

אני לא מאמין לג'סטות של גרנט, לדמעות, למבט הישיר בעיניים, לנגיעה המלטפת בזרוע המרואיין, לחיבוק. לטעמי היא אשפית אהבת עצמה במסווה של קשב ואהבה אינסופית לזולת. אנשים רבים חושבים אחרת, אני יודע. השתדלתי לצפות ב"קפיצה למחר" אגב מאמץ רב להתגבר על הקוצים בתחת ועל הרצון לברוח מהמסך שגרנט מעוררת בי. ביקשתי לראות אם הפורמט של "נלביש אותך במסיכה של עצמך בעוד 30 שנה ונראה אם במבט תיאורטי לאחור תשני החלטות שיגרמו לך להיות מאושרת יותר" עובד.

ניסיתי לפרגן. בחיי. פקחתי עיניים, זקרתי אוזניים. אז כיסו את לוסי והשומה החביבה עליה במיני תכשירי איפור - ויצאו השתיים לדרך. את הדיאלוג שהתפתח בין צופית ללוסי אפשר למצות בשאלה: "מה את מרגישה?". לעתים הורחב הדיאלוג, נוספה מילה, והשאלה גדלה ל"מה את מרגישה עכשיו?". כשגרנט התקרבה לשאלת רווקותה, אהריש הדפה אותה אחורה בוולה קליל. הפורמט לא תרם דבר, לא קידם את חייה של לוסי בדבר, וסתם שוטטה לה האישה הצעירה לבושת קמטים מלאכותיים ברחובות ירושלים.

קפיצה למחר. צילום מסך

ואז הגיעו השתיים לעמק הבכא, שבו ארבו ללוסי שתי אחיותיה, אמא אהריש ואבא אהריש, שבחוכמתו כנראה סירב להצטלם. הדמעות זלגו כמים. בלי לזלזל או לפגוע בזכותו של הכאב האותנטי, גרנט הייתה גרנט: חסרת מעצורים, הפכה את חברתה ובני משפחתה למוקיונים בקרקס התקשורתי שלה. היא ארגנה כניסות דרמטיות, סחטה בכיות, הפשיטה את משפחת אהריש מכל איפוק. נראה את צופית חכמה ככה על יונית. נראה אותה מעיזה להתקרב ככה אל אילנה דיין. בעצם נראה אותה מתקרבת ככה, נגיד, לאלון בן דוד. מעניין לברר, אגב, אם במחשבה שנייה משפחת אהריש לא דופקת את הראש בקיר אחרי שראתה את התוכנית.

איזה יופי ללוסי. עכשיו מרשים לה להתחתן עם יהודי. עכשיו בכלל איציק ודודו מרוצים. בטוח שקודם רתחו על משפחתה של לוסי שאינה מתירה לה להינשא ליהודי, בתנאי כמובן שתתגייר. אם, אגב, היה מתרחש ההפך - החתן היה מתאסלם, או איזה תאום מוסלמי של בנצי גופשטיין היה מתקרב ללוסי היהודייה אחרי החתונה ומציע לה לחזור הביתה - צרחותיהם של איציק ודודו שאיפה השב"כ כשצריך אותם היו עולות עד השמיים. אבל בינתיים אף ציפורן לא נפלה מעם ישראל, אז לוסי גדולה, צופית גדולה, ועם ישראל חי.

"קפיצה למחר", ערוץ 13, רשת, 22.1