יש שני מצבי צפייה ב"גולסטאריות": הראשון, מצב זוועה. כלומר, במקרה התגלגלת לערוץ המשדר את התוכנית ("הפקת מקור"), אתה לא מאמין למראה עיניך, לא מאמין שיש בנמצא ערוץ טלוויזיה שמוכן להעלות לאוויר במסגרת התוכניות שלו ערימת זבל צרחנית, מטופשת, נמוכה ממריבת תרנגולות בלול. השני הוא מצב "יו, אני מתה, תראו איזה מדליקות, אני הרוסה על נסרין/טיטי/איזה מקסימה בל אגם, ואיזה מקסים ג'ובאני רוסו, אני חולה עליו".

אין מצב צפייה אחר. לא תיתכן אדישות כלפי "גולסטאריות". אין שיח סלון רגוע על, נגיד, מדיניות מחיר למשתכן של משרד האוצר, כשברקע מתנגנת בקול רגוע הטלוויזיה על פרק מ"גולסטאריות", ומדי פעם, בהיסח הדעת, נודד לרגע המבט אל המסך לצפות בפרטיטורה של עינת שרוף, ואחר כך חוזר הקשב אל החלטתו האחרונה של משה כחלון. אין אמצע. יש רק זוועה, התגוללות בבוץ.



על תוכן ברור שאין טעם לדבר. יש מצב תוכן אחד פה: ריק. ואקום. חומר אפל. האפס המוחלט. מיטיב להדגים זאת שייע פייגנבוים המביא תכנים מעולמו, כשיריה של המשוררת "מרים ילן שטקלוס". כמובן ניתן היה להעלים בעריכה את הטעות, או לצלם את הקטע מחדש, אלא שהעורכים החליטו שאין כמו לעג בריא להזין את הצופה. אם צריך להוציא את שייע קצת דביל לטובת המטרה הקדושה, אז לא נורא. וזה עדיין לא מדגדג את זרם הזוהמה שמתפרץ מהפה של נסרין קדרי במסווה של הומור, אבל כל הסדרה הזו היא הרי מסווה לגסות, בורות וצרחנות.


צרחנות היא אגב מטרת הסדרה - לא גולים, לא קבוצה ולא בטיח. למקם עשר נשים, זו ליד זו, ולגרום להן בדרכים שונות לצרוח. בעניין זה נוהגת התוכנית בבזבוז משווע כשהיא מקימה מתחם מפואר, שוכרת מאמנים, שחקנים נוספים וכו'. אפשר היה להשיג את אותו אפקט אם היו סוגרים את הנשים בחדר אחד באולפנים ומשחררים על הרצפה עכבר. או ג'וק. אותו אפקט מלבב, אני מניח, היה מושג במחיר נמוך הרבה יותר.

ובכלל, הטוב ביותר עוד לפנינו. באחד הפרקים, כך הבנתי, אמורות ה"גולסטאריות" לשחק נגד קבוצת ח"כיות בראשותה של מירי רגב. אני לא אצפה בזה. הרופא אסר עלי. אתה לא מספיק חזק, אמר.

"גולסטאריות", א'־ג', 20:15 , הוט 3, הוט VOD