ירדן לא ידעה נפשה מרוב צער והגיעה אבלה וחפוית ראש אל רון שחר. על מנת להציל את כבודה, היא אפילו העירה הערה שהיה בה טעם לפגם, כאשר ציינה שברוב המשימות היא תמיד לקחה על עצמה את הקטעים הקשים יותר. לא נכון ולא מדויק, אבל מי אנחנו שנוסיף מלח על הפצע המר של הכישלון.
גם עומר האח מרוב ייאוש גילה סימנים מובהקים של מאניה דיפרסיה: "את משגעת אותי עם הבכי שלך. תפסיקי לבכות נטע. את לא עוזרת לי. בגללך נגיע היום אחרונים".
אחרי שסוף סוף סיימו את המשימה: "אוי נטע, את אלופה, אין עלייך, מה הייתי עושה בלעדייך". גם טוהר נסחף כשהצהיר בדרמטיות שייקספירית: "אם אני לא אגיע לחצי הגמר (לא חלילה: אם אני ואוולין ) אני כלום". אולי כדאי לקרוא לעונה הזאת: מסע עולם סובב טוהר, כי הוא האחד והיחיד ואין בלתו.
דווקא בפרק גורלי לקראת חצי הגמר, היה זה רגב שהפתיע. בצעד תימני, קליל ובקריצה הומוריסטית, הוא היחיד שלא איבד את העשתונות ולא גילה שום סימני מצוקה לנוכח המחשבה שאולי הוא והלן לא יגיעו לחצי הגמר. בעוד הלן דוחקת בו שזה המאני טיים ועליהם לעשות מאמצים בלתי נלאים, הוא נראה כאילו בסבבה שלו ואפילו התבדח שבמשימת ריקוד הציפורניים, הוא חשב שתפקידו לשמש כקהל שרק צופה ומוחא כפיים לרקדניות.
בניגוד לטוהר, רגב לא חשב שאם הם יודחו מהמשחק, חייו יהיו שווים כקליפת השום. במקרה הכי גרוע, הוא יחזור לקריירת השירה שלו, לבשמים שהוא כל היום משפריץ על עצמו ולפינוקים היומיומיים. קשה כמובן לנחש מי ינצח בגמר. מסתבר שלנהגים המובילים את הזוגות ממקום למקום, יש תפקיד משמעותי במשחק והרבה תלוי בהם שלא יתברברו בדרך ולא יקראו את מפת הג'י פי אס, הפוך.
התרעות פיקוד העורף