ושוב חוזר אותו ניגון ואותו מוטיב כמו בהרבה משימות אחרות לאורך העונות. המטרה: לצעוק כמה שיותר חזק, ואם לא עברת שעורים לפיתוח קול לפני שהצטרפת למירוץ כדי שבן זוגך ישמע אותך כשמסביב יהום הסער ורעש המים מחריש אוזניים, הסיכוי שתישאר שם תלוי מעל הסלעים עד העונה הבאה הוא יותר מסביר.
מה הפלא שאנחנו הישראלים הכי רועשים בעולם, מגיל קטן מלמדים אותנו שאם אתה רוצה להישמע ולהשמיע, עליך לצעוק חזק ככל האפשר. זוכרים את ההופעות בבית הספר כאשר היה מגיע אמן אורח וקורא לילדים להפגין התלהבות בצעקות עד השמיים כי הוא "לא שומע אותם", והם היו צועקים את נשמתם על מנת לרצות אותו? כשהצרחות באות בקולות שמחקים חיות ("מו, מו") כפי שהיה במשימת הסנפלינג בנהר התאילנדי, אפילו הטבע הפראי מסביב שכבר התנסה באי אילו תופעות מוזרות, ודאי הרים גבה לנוכח ההתנהגות יוצאת הדופן של היצורים התלויים באוויר.
שוב מוטיב נוסף חוזר על עצמו במשימה אחרת, בה הזוגות קשורים אחד לשני, ואני שואלת את עצמי אם ממציא המשימות לא סובל מאיזשהו סינדרום התאומים הסיאמיים. ואז מגיע תיאטרון האבסורד למיטבו, כאשר הזוגות צריכים להעביר בצ'ופסטיקים ענקיים נבט קטן מתוך צרור שלם, לצ'ופסטיקים ענקיים אחרים של בן הזוג. במקום לראות תחרות אחת ספורטיבית אמיתית עם מפגן שרירים וכושר פיזי, אתה מוצא עצמך בוהה לתוך צלחת שממנה מביטים בך משועממים כמה פרודוקטים מתחום הירק והצומח.
"היום בפעם הראשונה במירוץ היית לגמרי מפוקסת". (במילים אחרות: עד עכשיו, לא השתדלת מספיק).
"זאת חיה שעושה מווו עצבני".
"אל תדאג, יש חגבים שהם כשרים לאכילה".
בחיוך מאוזן לאוזן: "איך אני מבסוט שהמשימה נתקעה בגללה ולא בגללי".
ניתוח מקיף על המראה המלוכסן של הסינים. "אני מתה שיהיו לי עיניים סיניות", מלווה בנסיונות הדגמה חוזרות ונשנות של משיכת הפנים לעבר האוזניים.
"חסר לך שלא תתקתקי את המשימה ולא נגיע לשלישיית הגמר" (כי הרי אין סיכוי שבעולם, שאני לא אצליח בה).
"רק שתדע ששקית הזבל הגדולה הזאת של העירייה, היא הטרנד האחרון באופנת מעילי הגשם".
התרעות פיקוד העורף