את אמו, שהייתה בין היחידים שקלטו בזמן אמת את המציאות – העריץ. עם השנים, התעוררו אצלו לא מעט שאלות ותהיות על המקום שבו גדל, והבין שיש דברים אחד או שניים שההורים שלו לא יודעים. "הייתי יושב מול זגוגית החלון ורואה מולי מדבר, שהוא רחוק מכל מה שרציתי ופנטזתי שיהיה חלק מהעולם שלי", מתוודה דרעי. בביתו חייתה גם סבתו, שדיברה רק מרוקאית, וכמו ילדים רבים בגילו, מצא את עצמו מתבייש בתרבות ובמקום המבודד שבו הוא חי - מקום שרק חונק את העתיד.
כשהשתחרר מהצבא, עקר דרעי מהעיירה המדברית לטובת העיר הגדולה, והתאקלם בהצלחה בלב העשייה הטלוויזיונית בארץ ("אבודים"). כיום הוא חי בנוחות בתל אביב עם בן זוגו ועם התאומים, בני 5.5. ולמרות הכל, באופן אובססיבי כמעט, הוא מוצא את עצמו חוזר שוב ושוב לירוחם; ובמקום להמשיך לברוח כמו רוב בני גילו - התעורר.
"הפעם הראשונה שהתחלתי לראות את המציאות שבתוכה אני חי, הייתה בלימודי הקולנוע", הוא מספר. "כיוונתי את המצלמה לחיים שלי ולמשפחה שלי, שוב ושוב. הזדעזעתי מעצמי לחשוף אותם ככה, אבל תמיד הרגשתי שאני הולך ומתקרב לסיפור הגדול שלא סופר, שאסור לספר. הגילויים יצרו אצלי זעקה פנימית אדירה. חשבתי על אבא שלי, שנפטר תוך כדי הצילומים ולא הספיק לראות את הסרט".
התרעות פיקוד העורף