פרוטוקולים שמסעירים את ישראל בימים האחרונים נחשפים על המסך ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל": סדרה שמספרת את הסיפור שלא סופר וחושפת את הפרוטוקולים האפלים והמטלטלים של הסוכנות היהודית ושל ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שמעידים כאלף עדים שחור על גבי לבן על "אפליה מוכרחת" - כדברי בן־גוריון, בקולו - כלפי יהודי ארצות האסלאם.

במשך שנים סומן השיח המזרחי כ"מתבכיין", וברטוריקה זו הושתקה עלייה שלמה.
"גם אני מצאתי את עצמי בחזית הזאת. אפילו כשסיפרתי לאחים שלי על הסרט שאני עובד עליו, הם אמרו לי: 'מה אתה מחפש שם? אנחנו כבר במקום אחר'. המקום הזה, שכל מי שדיבר על אפליה הושתק, נגמר. זה השיח הישן. אי אפשר להדחיק את זה יותר".

מאז שידורם של שני הפרקים הראשונים ברשת 13, דוד דרעי - יוצר הסדרה, שהתחקה אחר הפרוטוקולים החסויים במשך שנתיים, עם העיתונאים דורון גלעזר ורותי יובל – מקבל מבול של פניות מאנשים המומים וזועמים שחרב עליהם עולמם. "אנשים חווים סוג של הלם", הוא מספר. "ההיחשפות לחומרים האלה יצרה אצלם החמצה ענקית של הלב. בעיקר מי שהוא דור שני כמוני, ומכים על חטא למה הם באו בטענות להורים שלהם כל החיים. הם עצמם האשימו אותם בבכיינות, ולא הקשיבו לסיפור שניסו לספר להם".





למעשה, הוצאת את העוקץ מהטיעון שהמזרחים מתבכיינים על מה שהם אחראים לו.
"אי אפשר יותר להיאחז בטיעון שרק ככה אפשר היה להקים את המדינה. הפרוטוקולים מוכיחים, חד וחלק, שהיה תכנון שלפיו אנשים היו מודעים להחלטות פיזור האוכלוסייה שנעשו. זה משנה לחלוטין את כל הנרטיב שגדלנו עליו. צריך להיאבק על כך שהנרטיב בספרי ההיסטוריה ישתנה. מאות אלפי אנשים שעלו בשנות ה־50 וה־60, שהלכו הכי רחוק עם הנרטיב הציוני ושילמו מחיר כבד, נמחקו. זה נרטיב שמתייחס רק לחלוצים ולקיבוצים. גם הנרטיב שלפיו מזרחים בכיינים ואחראים לגורלם, הוא פשוט לא נכון".

בסרט, ובסדרה שיצרת ממנו, אתה מתעמת עם פרופ' אלישע אפרת ז"ל שאומר דברים קשים ביותר, כולל על העלייה מצפון אפריקה.
"לצד הזעם שאצרתי בתוכי מולו, גם הערכתי אותו על האומץ לשים את העובדות על השולחן וגם להגן עליהן. הם חשבו שהם יתקנו את זה, אבל זה מעולם לא תוקן, ועכשיו צריך לקרות שינוי מאוד גדול".

דברים שההורים לא יודעים
נראה שכל חייו של דרעי הובילו אותו לגילויים של הפרוטוקולים הללו, שסוגרים עבורו מעגל. הוא נולד בירוחם לפני 42 שנה, בן זקונים למשפחה דתית, אח לעוד תשעה אחים ואחיות. בין שיכוני הרכבת הדהויים של העיר המדברית, הוא זכה, לדבריו, לילדות מאושרת, והיה פריק של סיפורי העלייה של הוריו ממרוקו. "הדבר הראשון שאבא שלי שמע כשירד מהאונייה היה שכולם מתגייסים לשותפות גורל ושצריך להטות שכם", הוא מספר. "אבל כשרואים את הפרוטוקולים, מבינים שהיה דין אחד לאלה, ודין אחר לאלה".

"סאלח, פה זה ארץ ישראל". צלם : רועי ברקוביץ

את אמו, שהייתה בין היחידים שקלטו בזמן אמת את המציאות – העריץ. עם השנים, התעוררו אצלו לא מעט שאלות ותהיות על המקום שבו גדל, והבין שיש דברים אחד או שניים שההורים שלו לא יודעים. "הייתי יושב מול זגוגית החלון ורואה מולי מדבר, שהוא רחוק מכל מה שרציתי ופנטזתי שיהיה חלק מהעולם שלי", מתוודה דרעי. בביתו חייתה גם סבתו, שדיברה רק מרוקאית, וכמו ילדים רבים בגילו, מצא את עצמו מתבייש בתרבות ובמקום המבודד שבו הוא חי - מקום שרק חונק את העתיד.

כשהשתחרר מהצבא, עקר דרעי מהעיירה המדברית לטובת העיר הגדולה, והתאקלם בהצלחה בלב העשייה הטלוויזיונית בארץ ("אבודים"). כיום הוא חי בנוחות בתל אביב עם בן זוגו ועם התאומים, בני 5.5. ולמרות הכל, באופן אובססיבי כמעט, הוא מוצא את עצמו חוזר שוב ושוב לירוחם; ובמקום להמשיך לברוח כמו רוב בני גילו - התעורר.

"הפעם הראשונה שהתחלתי לראות את המציאות שבתוכה אני חי, הייתה בלימודי הקולנוע", הוא מספר. "כיוונתי את המצלמה לחיים שלי ולמשפחה שלי, שוב ושוב. הזדעזעתי מעצמי לחשוף אותם ככה, אבל תמיד הרגשתי שאני הולך ומתקרב לסיפור הגדול שלא סופר, שאסור לספר. הגילויים יצרו אצלי זעקה פנימית אדירה. חשבתי על אבא שלי, שנפטר תוך כדי הצילומים ולא הספיק לראות את הסרט".

אולי זה היה שובר לו את הלב, כמו לאחרים שנשארו בחיים?
"מאוד התלבטתי וייסרתי את עצמי. ידעתי שיהיה להם קשה. זה קרה להרבה אחרים שפגשו את סיפור חייהם ושוב התעורר בהם הפצע, המקום הפוסט־טראומטי שמבין סוף סוף למה החיים שלהם נראים כמו שהם נראים. זה כואב כשהם צריכים להישיר מבט לילדים שלהם. אבל קרה גם דבר אחר: הם קיבלו את השכבה החסרה בחור השחור, ויש להם הזדמנות להילחם עכשיו על החיים של הדור הבא. יש הבנה שגנבו להם את העתיד, שהאפליה הייתה שיטתית ומכוונת, ונגזר מזה מאבק שלם בשינוי בסדרי העדיפויות שחייב לקרות".


מהתכנית "סלאח פה זה ארץ ישראל". רשת

הסדרה תסתיים כמו הסרט?
"בסדרה יש גילויים נוספים שלא נמצאים בסרט. אחד מהם הוא הסיפור של אחי, שהוסלל מקצועית כדי לעבוד במפעל. בפרקים האחרונים אנחנו חושפים את הפרוטוקולים שמעידים שמערכת החינוך חשבה ששכלית וקוגניטיבית, זה מה שמתאים להם. בפרק האחרון נחשוף את שיאו של הדיכוי, כשגילינו תיק מודיעיני שמאיר את העובדה שהמדינה, באמצעות המשטרה, הקימה גוף שנועד לעקוב ולרגל אחרי העולים שניסו להפגין עבור פרנסה. בפועל, המדינה התנהלה בדיוק כמו שהיא מתנהלת כיום מול האוכלוסייה הפלסטינית; כשהיא מביאה משתפי פעולה ויוצרת תהליך של ריגול מבפנים. בסופו של דבר, ההתייחסות לאנשים האלה ולהורים שלי הייתה כמו אל אויב לכל דבר".

מה אתה מצפה שיקרה בזכות החשיפה?
"משה כחלון, שאביו עלה מצפון אפריקה, יזם את ההקרנה של הסרט בצמרת הניהולית של משרד האוצר, ואמר לי: 'אני הולך להגיד לביבי שאת כל הכסף צריך לשים בעיירות הפיתוח'. ברור לי שיש פער בין ההצהרות לבין הביצוע, אבל אם זה ישפיע, זה דבר אדיר. הסדרה לא באה לספר סיפור, אלא לעשות שינוי ותיקון מאוד גדולים". 

"סאלח, פה זה ארץ ישראל", שני, 21:00, רשת 13