“את לא מאמינה כמה זמן לוקח ללכת ברחוב כשאתה בפריים טיים", מתנצל ניזרי כשהוא מגיע באיחור קל. “הליכה של חמש דקות לוקחת 20 דקות. כל הזמן עוצרים אותי, מברכים, שואלים. אני עדיין לא מכיר את זה מספיק בשביל להחליט אם אני אוהב את זה, אבל בינתיים זה כיף".
ואכן, השיחה עמו נקטעת כל הזמן על ידי מעריצים שבאים להצטלם ולעודד. “תוציא את המתכונים שלך, היה מדהים. כל הכבוד", אומרת גברת אחת, וניזרי מודה בחיוך.
לפני שנה וחודשיים פונה המאחז שבו גרה משפחת ניזרי כחלק מפינוי והריסת עמונה. “גרנו 20 שנה בעמונה. זו נקודה כואבת, ולא פשוט לי לפתוח את זה בכל פעם", הוא אומר בכאב, “זה הבית שלי, הילדים שנולדו לנו שם, השמחות, החיבור לאדמה, לעצים, זה נוף הילדות של הילדים שלי. נאבקנו קשה בשביל לשמור על הבית. העיקרון של המאבק היה לשמור על ארץ ישראל. עמדנו על שלנו. היישוב הזה נחרב ואנחנו נעקרנו ממנו. מאות אנשים גרו שם, זה היה סתם. זה משהו שאסור שיחזור על עצמו. זה מפרק אנשים, מפרק משפחות. הפגיעה לפעמים אנושה, בייחוד כשהאחים שלך עושים לך את זה. זאת תחושה של בגידה. הילדים שלי חווים את תחושת הבגידה הזאת חזק. אני אדם מבוגר שיכול להכיל את זה. הילדים שלי מרגישים סלידה מכל דבר שמזכיר את מדינת ישראל".
"כשאנחנו אומרים ‘והצלח מדינתנו’ בהבדלה, הם עושים לי הפגנה. זה הכי כואב. זה היה יכול להימנע, ובית המשפט היה תקוע בתוך ד’ האמות של שורת הדין לפי איך שהוא רואה את זה, של 'ייקוב הדין את ההר'. עדיין – יש פה בני אדם, אין כאן באמת אינטרס אמיתי. אותם הערבים שאפילו לא הוכיחו בעלות על הקרקע, היו יכולים לקבל אדמה או פיצוי כספי. לכפר הזה, לעמונה, היה מרקם חיים נדיר, הרמוני: אנשים מגוונים שחיו בהרמוניה אחד עם השני, פחות דתיים, יותר דתיים, ספרדים ואשכנזים, נוסחי תפילה שונים, הכל בטוב טעם. היה מקסים. זה היה טוב מדי מכדי שיהיה אמיתי. בגלל זה היה הכי טבעי בעולם להביא שמונה ילדים לעולם במקום כזה".
"ההרס שלו לא עשה טוב לאיש, והמדינה הציעה לערבים פיצוי, אבל ארגוני השמאל לא באמת רוצים לעזור לערבים. הם שם כדי לפגוע במרקם החיים הבריא ביו"ש ולערער את יציבות המשטר. איך לא שמים אותם בכלא? יש לכם דעה – יש לכם קלפי, תשכנעו את הציבור. הכספים הזרים שמנסים להשפיע על המדינה, זה הזוי. אני מכיל את כולם, גם אם אני לא מסכים איתם, רק אם הם לטובת עם ישראל והאנושות כולה. אבל מי שבא לפגוע?".
יישוב חדש מוקם בימים אלו למען מפוני עמונה, עמיחי שמו. ניזרי מתרגש לעבור אליו: “זה סוג של שיקום. אנחנו מתחילים לשקם את החיים שלנו. לחיות באכסניית נוער כמשפחה בלי חיים נורמלים של בית זה לא פשוט. זה באמת מרגש, למרות שאנחנו רואים שזה לא מתקדם מספיק מהר. כבר יותר משנה וחודשיים שאנחנו במציאות לא בריאה. אני מאוד מקווה שנעבור בקרוב".
ניזרי מדמיין את הבית החדש שיקים, ומספר איך נראות ההכנות לשבת בבית שלו. “אני הבשלן בבית כבר שש שנים, אני מכין הכל בבית", הוא מספר. "לפני זה אני הייתי מנקה וקצת מבשל, עד שלפני שש שנים תמר ראתה כמה אני סובל מהשטיפה של הבית, כמה אני לא טוב בזה וההפך, כמה אני אוהב וטוב בבישול, והיא הציעה להתחלף בתפקידים. מאז אנחנו חיים באושר ובאשר כמו זוג יונים".
לניזרי ולגיסו יש חברה לשירותי סיעוד לקשישים, המעסיקה ישראלים בלבד ומיועדת לעשירון העליון. עכשיו, לאחר הפרסום, ניזרי חושב לפנות לאפיקים נוספים. “אני רוצה לעסוק בחיבורים בין עולמות שונים בעם ישראל, ליצור שיח", הוא מפרט, “אני עדיין לא יודע באיזה פורמט זה יהיה, דרך אוכל או בדרכים אחרות. אני ארצה ללכד את העם בפעילות ציבורית. אני מכיר את כולם. נכון, אני מתנחל, אבל יש לי משפחה חילונית, חרדית ודתית, אני נוגע בכל העולמות ויש לי מה לתת לשיח הזה. אני רוצה למצוא את המאחד ולא את המפלג, לשים עליו דגש ולהתווכח בצורה מכבדת על השונה. אני יודע שיש לעם הזה פוטנציאל אדיר לכך. רואים את זה בעיקר בחו"ל: כל היהודים ביחד, לא משנה מה. ראיתי בהודו, למשל, שלא מעניין את האיטלקים או את הגרמנים מה קורה עם בני עמם. אבל ישראלים – תוך יום מישהו בא לחלץ ולעזור. ככה זה. בין הישראלים יש ערבות הדדית מדהימה. ברור שיש גם מחלוקות, כמו בבית, אבל בסוף נשארים אחים. אם שמים דגש על המאחד ולא על המפלג, אפשר לחיות בשלום ובאהבה. האמת לא נמצאת בכיס של אף אחד".
--
התרעות פיקוד העורף