אולי מכיוון שכל החיים אני תפרן ואין לי דריסת רגל בעולם הכסף הגדול; ואולי משום שהחטא הגדול ברזומה שלי היה לפלח ארטיק מהקיוסק במורד הרחוב ועד היום יש לי לפעמים קצת ייסורי מצפון על כך - במיוחד משום שתפסו אותי - אני מאמין בתמימות שכל העולם כמוני. אולי קצת מעגלים פינות, טיפה'לה שמים בתיק לפני שהולכים הביתה, אבל - ובמיוחד כי כולנו יהודים - יש הגינות בסיסית. בחיים לא נעשה את זה על חשבון מישהו אחר ולא נפגע בו.
לי למשל יש לי פינה חמה בלב לנוחי דנקנר, שהסתובב באחת המלחמות האחרונות - כבר שכחתי איזו - וסייע בתרומות לתושבים בתקופת החירום. איכשהו, כשחושבים על זה, אני תמיד מצליח לשכוח שדנקנר השתמש בכסף שאיכשהו הוא גילח מאיתנו.
איזה נאיבי אני. הסדרה "כסף מלוכלך" בנטפליקס מעבירה לצופה קורס מזורז בשישה פרקים בנושא כמה מזוהם הכסף שמתגלגל ברחובות. כמה רחוק ונמוך מוכנים אנשים מכובדים לכאורה ללכת כדי להשיג אותו.
זה לא המשחק של האדם הממוצע. חוקי התרבות לא משחקים כאן תפקיד. זה ג'ונגל שחוזר ותופס את השטח, ומי ששולט בו הוא מי ששלט תמיד. מי שמסתובבים בו הם טורפים. הולכים על שתיים, לבושים בחליפות, אבל אל תטעו בהם. מי שצופה בערוצי הטבע יודע. הם האריה, הצ'יטה, הצבוע, כלב הדינגו. אנחנו, התמימים, משמשים במשחק הזה בתפקיד הטרף–הצבי, האנטילופה. ובאמת שלא אכפת להם אם כואב לנו, אם אנחנו רעבים או גוססים. הג'ונגל חוזר ומשתלט.
הפרק הראשון בסדרה מספר על תרמית פולקסווגן המוכרת לנו. ההוראה, אם תהיתם, לא נולדה ובוצעה באיזה מוסך צדדי בידי מהנדס יצירתי בדרג ביניים. היא נפלה מגבוה–גבוה בהיררכיה של המפעל העצום. בוודאי השתתפו בהחלטה מספר מנהלים.
בפרק השני מתחיל הרוע להרים ראש. נהג מרוצים בשם סקוט טאקר הקים אימפריית הלוואות סודית, שהתבססה על ערפול מתוכנן באותיות הקטנות בחוזה - מה שהוביל למציצת דמו של הלווה, דולר אחרי דולר.
התרעות פיקוד העורף