גם רגב היה מאוד גאה באשתו וכל כך רצה בשבילה, שהיא, הלן, תגיע עד הלום. יחי ההבדל הקטן. לפני כן, כשהם עוד היו מגולגלים בכלובים ואוולין צעקה לטוהר שיורד לה דם מהיד, הוא צעק לה בחזרה בפאטוס מרשים: "הדם הזה, יביא אותנו לגמר". מעודדת מדבריו, החליטה אוולין לאמץ את הגישה הספרטנית הקשוחה של בעלה, שניצחון מזהיר חשוב מאיבוד דם ולכן היא חייבת להתאבד על המשימה.
נטע ועומר שהודחו, דווקא התחילו את היום ברגל ימין. נטע שהריחה את הגמר, החליטה שהיא פנתרה ואת משימת הכלובים תקתקה בקלות ראויה להערצה. אולי זה בגלל הליפסטיק האדום שמרחה על שפתיה והעניק לה חזות של וונדר-וומן בהרצה. באופן מפתיע, הליפסטיק האדום חשף כשרון חבוי של ידע בשפות והיא פטפטה באנגלית כאילו היא בריטית מלידה, ולא תאמינו, הבנתי אותה הפעם יותר מאשר כשהיא מלהגת בעברית.
ההמשך של האח והאחות שברית חזקה מאחדת ביניהם, היה פחות מוצלח, כי בדרכם לנקודת הסיום עומר גילה שהוא איבד את הרמז איך להגיע לאותה נקודה. אני חושדת שאם זה היה הפוך ונטע הייתה מאבדת את הרמז, היא כבר הייתה חוטפת ממנו על הראש, כי בסוף, תמיד האישה אשמה, גם אם יחגגו את "יום האישה" יותר מפעם בשנה.
ובעוד הזוגות מפתחים את כישוריהם הפיזיים, הנפשיים והמנטאליים, אני פיתחתי מיומנות זפזוף בין הערוצים בטלוויזיה תוך כדי צפייה במירוץ, כי כמה אפשר לשמוע שוב ושוב כל זוג וזוג מפרשן את החוויה הרגשית שהוא עובר ואומר את המובן מאליו והצפוי, ממש באותן מילים ואותה אינטונציה כמו הזוגות האחרים? זה מתיש עד כאב, כמו עינוי סיני מתמשך, אז עדיף מדי פעם לקפוץ לביקור בעזרת השלט, למטבח של "בייק אוף" שמשודר במקביל ל"מירוץ" ולהתענג על העוגות המרהיבות שמעטרות את שולחן השופטים.
התרעות פיקוד העורף