"אף פעם לא כתבתי שירים להלחנה, וקובי אשרת בחר אותם משלושת ספרי השירה שלי", מספרת המשוררת גילה לפידות. "אבל הייתה לי משאלת לב כמוסה, כפי שבאה לידי ביטוי ב'ללא מנגינה', אחד משירי האלבום, שאותו פתחתי כך: 'יתומה היא שירתי/ בודדה גלמודה/ יתומה היא שירתי/ ללא מנגינה./ מי ייתן ויימצאו המלחינים/ אשר יפיחו בה חיים'".
הקשר של לפידות, תושבת קיסריה, בת למשפחה ששורשיה בפקיעין, אל אשרת, שגאל את שיריה מיתמותם, נוצר דרך שתיים מחברותיה הקרובות - רעייתו, הבוטיקאית עדה תומר והזמרת בה"א הידיעה שלו, חנה צח, שאותה כולם מכירים כאילנית. "אנחנו חברות מגיל 20 ועד גיל 70'", מציינת לפידות. "מתוך ההיכרות העמוקה שלנו צמח הביצוע המרגש של חנה ל'ברכת הבורא לאלוף נעוריי', השיר הכי אישי באלבום, המוקדש לעמי, בעלי, שאיתו אני מאז גיל 14 מימינו בצופים בבת ים, והאהבה בינינו נשארה כמו אז".
המימון להפקת האלבום המפואר, הכולל תקליטור וספר עם ציוריו של דודו הראל, בא ממנה, כמי שעומדת עם בעלה בראש קבוצת לפידות המשגשגת בתחום התרופות והציוד הרפואי. לדבריה, נכחה באולפן בהקלטות לאלבום, "אבל לא התערבתי בהן".
היא סבתא נמרצת לשמונה נכדים (ואותם, בני 4־20, פינקה בארבעה ספרים לטף), שתחגוג בחודש הבא 70, והייתה עדה מקרוב לתהליך שבו הולבשו שיריה בלבוש מוזיקלי.
אגב, "אני הסלע" אינו המפגש הראשון של לפידות עם מוזיקה. אשתקד הופיע "חוברת אל הבעירה", דיסק משיריה בהלחנתו של גיל שוחט ובביצוע זמרות הסופרן דניאלה לוגסי והדר עטרי.
התרעות פיקוד העורף