ברוכה הבאה, מהדורה חדשה, יופי שבאת, אני פורש ידיים לקראתך, ומעתה מומלץ לא להביא אותי בחשבון לסיכום הרייטינג שלך. לא צפיתי, אגב, ברוב המהדורה הצעירה. קפצתי לשם בשמונה וחצי בערך, נשארתי בערוץ לא יותר מכמה דקות, שאחריהן ניצלתי את זכותי הדמוקרטית לעוף משם לפרק החדש של "אריות הים" ב–VOD (מומלץ. טראשי אבל אקשן חביב. לא מעיק, לא גורם לך להצטער שבכלל פתחת טלוויזיה).

אלפיים שנה ויותר חיכתה הציונות ליום הלאומי הזה והיה ברור שהחבר'ה של ערוץ 20 לא יצליחו להתאפק ויוציאו כבר מהרגע הראשון את הסחורה שהחזיקו בבטן כל כך הרבה זמן. על ההתחלה ראיון עם המפכ"ל, פרשנות לוהטת של אראל סג"ל, דודי אמסלם (ירושלים של זהב), הכתבה (האקטואלית) על התנאים המפליגים של האסירים הביטחוניים - משיח בא ממש. בקרוב בטח חיים שיין יוכתר בתואר פרשננו, יוזמן לשבת בפאנל, ויגיד: "אומר זאת כך, דנה". מה יש לומר? שהחיינו וקיימנו.

על הרייטינג שלי, כאמור, לא מומלץ לערוץ 20 לבנות. גם אם יביאו לחג ראיון עם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, אני מאמין שלא אתרחק ממרחב הנוחות שלי ב–VOD. אליהו, מהמעט שאני יודע עליו, בטח ידבר פוליטיקה, קצת חדשות, יתבל בסיפורים מהימים ששמו עוד היה פנחס. מה אגיד לכם, לא כוס התה שלי. מעדיף את העונה השלישית של "מיליארדים" שיצאה לדרך ממש השבוע.



זה עניין עקרוני שיש לי עם שידורי חדשות. בכפייתיות חסרת פשר מנסות המהדורות, שנים על גבי שנים, לדחוס לי למוח מידע על 24 השעות האחרונות בחייה של קבוצת אנשים קטנה - נתניהו, כחלון, רגב, זנדברג - אנשים שאיני מכיר באופן אישי, שלא אכפת לי מה קורה איתם. אבל מהדורות החדשות עיקשות כמו פרד ואינן מוותרות. מנסות לשכנע שזה חשוב, אולי בכל זאת תשמע מה קרה היום לנתניהו, כחלון, רגב וזנדברג. ולפני ששמת לב, אתה מבזבז שעה מהחיים שלך מול אראל סג"ל, שצורח: "אלשיך אלשיך, תיק 2000, צריך לחקור, והשמאל, השמאל, השמאל". או הטיפוס הזה, ריקלין. להקשיב לו במקום לצפות בפרק החדש של "הומלנד" (קצת חלשה העונה הנוכחית, נכון?) או אולי לשוחח עם הילד (אם יסכים) או אפילו לקרוא ספר (מוזר ומעניין, נכון?).

ערוץ 20

ועם כל זאת, ואף על פי כן, ולמרות כל האמור לעיל, אני מבקש, ברשות הקורא, לברך את ערוץ 20 על הצטרפותו למשפחת מהדורות החדשות. ועל הדרך, לזעום מדוע לא ניתן לו לעלות הרבה לפני כן עם מהדורה משלו. בעברית מכובסת קוראים לדרך הייסורים שצריך לעבור כל המעוניין להעלות ערוץ ולשדר חדשות: "אישור הרגולטור". בשפה פשוטה קוראים לזה: "איזו מפלגה יושבת בשלטון ואיזה ישבן ללקק". אם הערוץ, נגיד, בעל נטייה שמאלית, הוא יכול לחלום ששר התקשורת איוב קרא ידחף לקבלת אישור שכזה.

וכאן נשאלת שאלה שניתן לנסח אותה במדויק: איוב קרא? איוב קרא? זה שיושב למרגלותיו של ביבי ומהנהן למשמע פקודותיו של הבוס? הוא יקבע את הנוף התקשורתי כאן? ביבי יקבע את הנוף התקשורתי כאן? למה מה? למה מי מת? האוויר של אמא שלהם? למה צריך לשלם להם מיליונים על זיכיון לשידורים? מה זה הסקנדל הזה?

הם יחליטו במי נצפה ובמי לא? אם יש ערוץ שמעוניין להעלות מהדורת חדשות כשהמגיש - כמו בבדיחה ההיא - יושב עם חצי אבטיח על הראש, שרשרת שום סביב צווארו, והוא אוחז בידו ברווז, למי יש זכות למנוע ממנו את השידור? לאיוב קרא?

האוויר הוא של כולנו. אין לכל קבוצה של אנשים זכות קדימה או שליטה עליו, גם אם לדעתה החומר הזה עשוי לפגוע ביכולתה לנתב את זרימת המידע לאזרחיה כרצונה. ישוחרר האוויר מידיהם הגסות של הפוליטיקאים ויוחזר לבעלים האמיתיים - אנחנו. כולנו. בלי זיכיון. בלי מס בולים. ולידידי אראל, דנה, קלמן, עירית, ארי, ענבל - טוב לראות אתכם על המסך. בהצלחה רבה.

"מהדורת החדשות", ערוץ 20

***
"יער שחור"

מה היה לנו: סרט יגע, חסר, שחוטא לטרגדיה של נטע שורק וכריסטין לוגן שנרצחו בידי חוליית מחבלים פלסטינית. הקודם של שתי היוצרות היה טוב הרבה יותר.

"יער שחור" הוא סרט שלא ברור מדוע נוצר, מדוע נוצר כפי שנוצר, ומדוע שודר כלל. הוא מספר על טרגדיה: בפברואר 2010 נמצאה גופתה של נטע שורק, בת 52, נשואה ואם לילדה, תושבת זכרון יעקב. שורק ז"ל נמצאה ליד מנזר בית ג'מאל השוכן לא רחוק מבית שמש, לשם נסעה לסוף שבוע של מנוחה והתבודדות.

נטע שורק. צלם : אלכס רוזקובסקי

בתחילה חשדו חוקרי המשטרה כי מדובר בהתאבדות, אולם לאחר הנתיחה הפתולוגית השתנה כיוון החקירה לחשד לרצח. במהלך החקירה, שבסופה נחשפה חוליית פלסטינים שביצעו את הרצח, התברר כי חלק מחברי החוליה רצחו גם תיירת שביקרה בארץ בשם כריסטין לוגן.

הסרט "יער שחור" מתאר את סיפור החקירה וחשיפת חוליית הרוצחים דרך ראיונות עם אנשי משטרה ובני משפחה מדרגה ראשונה - בעלה, אמה - של שורק ז"ל.

זירת רצח כריסטין לוקן. פלאש 90

קשה שלא להיזכר כאן בסרטן הקודם של יוצרות "יער שחור", תמנע גולדשטיין–חטב והדר קליינמן–צדוק, המתאר באופן עוצר נשימה את סיפור רציחתה של שלי דדון ז"ל בת ה–20. הסרט, שנקרא "השיחה האחרונה", תיעד את פעולות המשטרה עד שחוקריה עלו על עקבותיו של הרוצח.

ב"יער שחור" חסרים האלמנטים שעשו את "השיחה האחרונה" לסרט כה דרמטי. מהלכי החקירה המשטרתית עצמה מובלעים. דמותה של שורק המנוחה אינה תופחת בסרט לממד שיש ביכולתו ללכוד ולרתק עין ולב של צופה. הטענות שהשמיעו חלק מבני המשפחה נגד משטרת בית שמש "החובבנית", שהתייחסה בתחילה לאירוע כאל התאבדות, אינן זוכות באופן תמוה אפילו לאזכור. משמיע הטענות העיקרי, אחיה של נטע ז"ל, לא מרואיין ותגובתו אינה מובאת. את החסר מנסות היוצרות למלא בראיון ארוך ומעייף עם חברתה של לוגן שהצליחה להינצל מהתקיפה.

"יער שחור" חוטא לטרגדיה של נטע שורק וכריסטין לוגן. דל בדרמה קולנועית, חסר עוגן אקטואלי, שולח הסרט את הצופה לסיים את יומו בתחושה מסוימת של רמייה, שלא קיבל את כל שהבטיחו לו. בוודאי יש מקום לסרטים כאלה, ונראה ששתי היוצרות יצרו קשר ושיתוף פעולה פורה עם המשטרה. צריך רק לכוון מעט יותר את הפוקוס.

"יער שחור", 28.3, 21:00, כאן 11