את "ווסטוורלד" התחלתי לאבד בערך בפרק השביעי של העונה הראשונה. על פי רוב, אני גאה להיות צופה פשוט, לא סטודנט בחוג לקולנוע, לא במאי טלוויזיה, רק יהודי פשוט שמתיישב מול המסך ומקבל את מנת הטלוויזיה שלו מוגשת אל השולחן ואל המוח המיוגע בסוף יום כשהיא לעוסה ומוכנה לגמרי.
לא שאני מתנגד להפתעות. מה אנחנו בלי קצת סחוג בעלילה. אבל "ווסטוורלד", בפרקיה האחרונים של העונה הראשונה, איבדה קשר מתקבל על הדעת עם הצופה והפכה לחידון. מילא דולורס המתוקה הופכת לטיפוס רצחני, אבל לעשות מברנרד אנדרואיד? או שבעצם הוא לא אנדרואיד? וויליאם המאוהב הוא–הוא בעצם האיש השחור המרושע שחוזר בכפייתיות 30 שנה לסוויטווטר? והכל בעצם חלום? או זיכרון? או כריך גבינה לבנה?
ואת הסלט הזה, אגב, עוד העזו חצופים לכנות "המחליפה של 'משחקי הכס'". בואו לא נלך סחור סחור, רבותי: "ווסטוורלד" אפילו לא מצחצחת נעליים ל"משחקי הכס". שאגב, שימו לב, כמה היא פשוטה, שומרת על אותו קו. מי שנחמד נחמד, מי שמנוול מנוול, ג'ון סנואו לא מתגלה לפתע כזומבי ירוק. יש היגיון, יש סדר. מחליפה של "משחקי הכס"? פחחח.
עד עכשיו אני לא תופס למה בעצם שימש המבוך של "ווסטוורלד". ולמה, כשחושבים על זה, בעצם הוטלה עלי, הצופה, המשימה המרגיזה לשבור את הראש בעניין? לא די בכך שאני משלם מדי חודש על חבילת הכבלים שלי?
והרי זו בעיה שכל תסריטאי מכיר. הוא טווה עלילה מורכבת, ואז נגמרים לו הפרקים ואין די זמן להתיר בניחותא את כל הקורים. אז מה בדרך כלל הוא עושה? חיים קלים. במקום לחזור אחורה ולפשט את העלילה, הוא מגלגל את הבעיה על הראש של הצופה, שבאופן טבעי מאבד קשר עם הסרט, ונאלץ במגרש החניה לברר עם חברים מי לכל הרוחות היה הרוצח.
זה קורה לי בלפחות חצי מהסדרות שאני צופה בהן: אני לא מבין מה עושות שם הדמויות, מי זה ג'ון, ולמה קוראים לו סמית, ולמה בעצם יורים בו. וזו לא בעיה רק שלי. אני לא מטומטם מושלם - אני נוהג, הולך ולועס מסטיק באותו זמן, מזהה את קרובי ומתלוצץ עמם - יש לי דוקומנטים.
וזו הסיבה לכך שאיבדתי קשר עם "ווסטוורלד" בשליש האחרון של העונה הראשונה. היא התחילה פנטסטי. עיר בילוי, שיש בה אנדרואידים הפועלים לפי תכנות ומספקים כל סוג של הנאה שעולה בדעתו של המתארח. גם השיבוש הצפוי בפעולתם היה מחוכם, עד שהתחיל להסתבך יותר מדי והאפוקליפסה שטופת הדם שבפרק האחרון בעונה הראשונה לא באה רגע אחד מוקדם מדי.
התרעות פיקוד העורף