לא אבוש לומר כי התאכזבתי. נושאים רגישים כגון אלה כבר זכו בעבר לטיפול קולנועי/טלוויזיוני כמו "מינכן 1972 ומעבר" דוקו על טבח הספורטאים או "מבצע יונתן" העלילתי. כאן לעומת זאת, קיבלנו יצור כלאיים שלא עובד. זה מתחיל עם סצנת פתיחה מבוימת בה אנו נחשפים לדמותה של חיילת יפת בלורית (דניאל גל מתאגד) שכולה גבורה מתיקות וחיוביות גם כלפי החוטפים. בילד אפ לסופה הטרגי של החיילת אירית פורטוגז- וממשיך בקקופוניה של יודעי דבר, קטעי ארכיון וראשים מדברים. היחידי שמציל את הניסוי המעיק הזה הוא השחקן אלון חימאווי שמגלם באמינות את נתן זהבי הצעיר.
זה הוגן ומקובל ( אם כי פחות ופחות) שיש פצעים שאיתם אי אפשר לשחק תמורת שום כסף שבעולם, אך התוצאה במקרה של " חטיפה", "היא יותר כמו טיפול בפסיכודרמה: נפגעי הטראומה משחזרים את רגעי הפחד ואנו צופים בשחזור דרמטי של הסיפור. השאלה היא מה המטרה.
כך או כך הפסידו קברניטי קשת כשהחליטו שלא ללכת עד הסוף עם מיתוגו מחדש של הערוץ כצהובון צמא דם והוכיחו כי כשזה נוגע לאתוסים שלנו, הם עדיין דופקים חשבון.
התרעות פיקוד העורף