לאחרונה עלתה סדרה דוקומנטרית חדשה שכתבתי וערכתי, “צליל מכוון", ופרקיה הראשונים גררו מגוון רחב של תגובות וביקורות. כמו שצריך. אבל תגובה אחת חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים, וגרמה לי למחשבות. הטענה הייתה שהפרק הראשון, שעסק בהומור במוזיקה הישראלית, לא כלל התייחסות לציבור הדתי–לאומי ולאומנים חובשי כיפה שהשתמשו בהומור במוזיקה שלהם. עובדתית, הטענה הזו נכונה. ואני לא מתכוון לנצל את הבמה הזו כדי להתגונן, רק אגיד שאומנים רלוונטיים לעניין שפנינו אליהם לא רצו להתראיין לסדרה (שזו, בלי קשר, זכותם המלאה).

אבל מה שבאמת מעניין בטענות האלה הוא שהן משקפות תופעה נרחבת בתרבות הישראלית הנוכחית. התביעה הגלויה של מגזרים שלמים להיות מיוצגים בתוך אירועי ויצירות התרבות, וההתחשבנויות האינסופיות שפוליטיקת הזהויות הזו מייצרת. הדוגמה הכי אקטואלית היא טקס הדלקת המשואות האחרון, שנראה כאילו נוצר בידי מנהל חשבונות, שעמל על טבלת אקסל מפורטת כדי לנסות לדחוף את כל סוגי הישראליות לאירוע מצד אחד, אבל גם להכריז - המזרחים שולטים, מהעבר השני. ובתגובה פאבלובית לגמרי, זה גם היה הפרמטר המרכזי בטקס שמרבית הישראלים התייחסו אליו. ספרו, באופן פיזי, כמה זמרים מזרחים נראו על המסך, ומנגד אם השירים שביצעו היו מזרחיים. ועוד ועוד. אין לזה סוף.

הספירה הזו מתמשכת לתוך כל תחומי התרבות שלנו, ולא רק בהקשר האשכנזי–מזרחי. הקולנוע הישראלי, למשל, נמצא תחת זכוכית מגדלת, בטענה שהוא מקדש רק תל אביבים שמאלנים (לא נכון). אפילו בטלוויזיה המסחרית סדרה זוכה מראש לחיבת המבקרים אם היא עוסקת בקהילה מוחלשת כמו האתיופים. שלא לדבר על האינפלציה בסדרות על חרדים.



אני לגמרי לא ציני ביחס לתופעה הזו. היא מובנת ובהרבה מובנים גם צודקת. במשך יותר מדי שנים התרבות הישראלית לא שיקפה את החברה הישראלית, על כל רבדיה. דתיים, מזרחים, אנשי פריפריה, מתנחלים, ערבים, אפילו נשים בכלל - הופלו לרעה. וגם כשהם כבר הוצגו, בדרך כלל נלוותה לכך נימה פטרונית של היוצר שהגיע מהצד הנכון (גם אם כוונותיו היו אמיתיות, זה בלתי נמנע). ולכן, השלב הנוכחי שבו חלק גדול מהתרבות הישראלית מנוהל בסוג של פנקסנות, שנועדה לייצר אפליה מתקנת, הוא לגיטימי לגמרי. מה גם שקם פה סוף–סוף דור חדש של יוצרים שמגיע מהקבוצות הפחות מיוצגות, ותובע את חלקו בעוגה. הכי טבעי.

אבל איפה הבעיה? שמדובר בתרבות. לא בענף הבנייה או בתחום המיסוי, שבהם אתה יכול להחליט על מדיניות גורפת, שנועדה לשפר את מעמדם של החלשים, ולהחיל אותה מהיום למחר. תרבות ויצירה צריכות לנבוע באופן טבעי, אמיתי, עם כמה שפחות התערבות חיצונית. צריך להפריד בין מדיניות־על, שמטפחת מוסדות תרבות בפריפריה, מעניקה מלגות ליוצרים משכבות חלשות וכו', לבין התערבות אקטיבית וגסה ביצירות ובפעילויות תרבות נוכחיות. והתערבות כזו בהחלט קיימת בשטח.

היא אפילו לא צריכה לנבוע מהוראות מפורשות. רוח התקופה מנשבת היטב במסדרונות הקובעים של הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה הישראלית ומייצרת - אפילו בלי מילים - את אותה פנקסנות. אני מדבר מניסיון אישי, ובעקבות סיפורים דומים שהגיעו אלי. אתה עמל על יצירה מסוימת, ואז מגיעים הממונים עליך לצפות בה. לצד הערות מקצועיות וענייניות, תמיד מרחף בחדר גם עניין הייצוג והנראות. במילים אחרות, האם נתת ביטוי למספיק פרצופים שהם לא בני השבט הלבן.

הרגישות של אותם ממונים מובנת לגמרי. הם חושבים מראש על התגובות של מבקרים ופובליציסטים, שיישבו עם מחשבון מול המסך או הבמה כדי שיוכלו לזעוק על אפליה (גם אם הם עצמם בני אותו שבט לבן. אפילו עדיף, לצורכי טיהור שמם).

הקדמתי ואמרתי, יש פה מן הצדק. וגם לנראות יש חשיבות בפני עצמה, אפילו אם היא לא מנומקת. אבל יש סכנה בכך שיוצר משלם סוג של מס לאלוהי הפוליטיקלי קורקט, ומעוות במודע את היצירה שלו רק כדי להימנע מעליהום. ואנחנו לגמרי בדרך לשם. 

***
על הסכין:

למעלה משבוע חלף, ואני עדיין מתקשה להירגע מההופעה של ג'מירוקוואי. או מהעובדה שהחייזר המרהיב הזה נחת לרגע בראשון לציון. כבר מזמן לא ראיתי חבורה כל כך וירטואוזית, אפילו רצחנית כזו של מוזיקאים על במה. זאת הייתה מסיבת ענק באיכות חריגה ממש, שקצת נותנת פרופורציות בפרמטרים של נגינה, הפקה, סאונד, שירה, וידיאו ואישיות בימתית.

עוד מילה על נגינה. בדור הנוכחי, היא הפכה מצד אחד למשהו מאוד נגיש. הרי כמעט כל ילד פוגש מתישהו בכלי נגינה. אבל במוזיקה המסחרית עצמה, המחשב כבר ניצח אותה מזמן. לא מעט מפיקים מוזיקליים מעדיפים במודע כלי מסונתז על פני כלי חי. כששומעים את ג'מירוקוואי על במה, נזכרים עד כמה אין תחליף לסאונד הזה, של בן אנוש מנגן בכלי אמיתי.

"you me her" (נטפליקס) היא סדרה אמריקאית מדוברת בזכות הרעיון הבסיסי שלה. בני זוג בורגנים שהסקס ביניהם קצת דועך מאמצים אל חיקם נערת ליווי מצודדת, ומתפתח סיפור התאהבות משולש. רק שהצפייה בסדרה נדמית כמו העניין עצמו. זה מתחיל מסעיר, אפילו מחרמן, ובהדרגה הופך למעיק ומטרחן. עד שבסוף הצופה מייחל להישאר לבד עם עצמו. בכל המובנים.