הסיפור של ביל קוסבי, שהורשע לאחרונה במשפט חוזר בתקיפה מינית חמורה שביצע ב–2004, הוא בלתי נתפס. וממש לא רק בגלל הדיסוננס בין דמותו הטלוויזיונית האבהית בסדרה “משפחת קוסבי" ובין דמותו האמיתית, וככל הנראה השטנית. מה שמדהים כאן באמת הוא שלאורך ארבעה עשורים שלמים הושמעו כנגד הבדרן המפורסם תלונות מפורשות על עבירות מין שביצע לכאורה בעשרות נשים, והאיש הגיע לגיל 80 כשהוא עדיין חופשי, עשיר ומאושר. 
 

לא נראה לי שיש בארצות הברית אדם אחד שמאמין שקוסבי חף מפשע. התלונות נגדו, לאורך שנים, היו כל כך מפורטות ומפורשות, וגוללו דפוס פעולה כל כך דומה, עד שנדרשת קונספירציה מטורללת במיוחד כדי להזים אותן. אפילו קוסבי עצמו הודה בתצהיר שהתפרסם בשנת 2005 שרכש סמי הרדמה מתוך כוונה לתת אותם לנשים צעירות שאיתן רצה לקיים יחסי מין, וכי נתן את החומר לאישה אחת לפחות. העבירה שבה הורשע הייתה דומה. בחורה התלוננה שהוא סימם אותה ואז התעלל בה מינית בביתו. ועדיין, אף על פי שהסיפורים ידועים זה עידנים, והתצהיר של קוסבי עצמו התפרסם כבר לפני 13(!) שנה, האיש נותר חופשי. עד עכשיו.



איך זה ייתכן, לעזאזל? שילוב של כסף גדול, קשרים ועוצמה שיש לקוסבי, יחד עם שיטת המשפט האמריקאית שמאפשרת לבעלי השררה לדחות, לעכב ולהתל במערכת הצדק. קוסבי כנראה ייתן את הדין (אם כי הוא עוד מתכוון לערער, ושום דבר לא בטוח). אבל כל החשיפות האחרונות, במסגרת גל MeToo, מוכיחות שהוליווד הייתה פשוט מקום רקוב - אין דרך יפה יותר לומר זאת - במשך שנים ארוכות. מקום שבו אנשים חזקים ומצליחים ניצלו באופן ציני ואכזרי המוני קורבנות, שנותרו עלומים.

ביל קוסבי ופרקליטו. צילום: AFP



ויש עוד מורסות שרק מחכות שמישהו יפוצץ אותן. לדוגמה, סוגיית הפדופיליה בעיר הסרטים. לפני שנתיים סיפר השחקן אלייז'ה ווד שבהוליווד משגשגת תעשיית פדופיליה מאורגנת, המנצלת שחקנים ילדים. ווד, שהיה ילד פלא בשנות ה–90, לא נפגע בעצמו, אבל הסביר שהכיר ילדים אחרים שכן נפלו קורבן להתעללות, והיה עד לפגיעה שנגרמה למי מהם שהתכוון לחשוף את האמת. השחקן קורי פלדמן, גם הוא ילד פלא בעברו, התוודה שחווה תקיפה מינית בילדותו. הוא הסביר שהפדופילים שתקפו אותו ואת חברו השחקן קורי היים עדיין עובדים בהוליווד. היים התאבד ב–2010. פלדמן הסביר שאינו חושף את שמות התוקפים כי הוא חושש שהם יתבעו אותו ויהרסו את חייו.    



בשנת 2014 ביימה איימי ברג סרט תיעודי בשם “סוד גלוי" על הפדופיליה בהוליווד. היא ראיינה חמישה גברים שטענו שנאנסו בידי עובדים בתעשיית הקולנוע בזמן שהיו ילדים. הסרט זכה למחמאות, אבל הועלם בידי המפיצים, שלא הסכימו לגעת בו. האירוניה היא שאותה במאית יצרה כמה שנים קודם לכן סרט תיעודי שעסק בפדופיליה בכנסייה הקתולית, סרט שזכה להפצה רחבה ואף היה מועמד לאוסקר.



זה סיפור שממחיש היטב את הצביעות בקרב חוגים המוגדרים ליברליים, סובלניים וכו'. לחקור את הפדופיליה בתוך גוף שנוא כמו הכנסייה זה דבר מצוין (ומוצדק לגמרי, שלא יהיה ספק). אבל לעשות את אותו דבר בדיוק בקרב אנשים “משלנו", זה כבר סיפור אחר. בעיקר בגלל מאזן האימה, שהכסף והכוח של העבריינים מצליחים לייצר, אבל גם משום שלא פעם מדובר באנשים פופולריים, הנתפסים כאמיצים ואפילו כלוחמי זכויות אדם. ביל קוסבי עצמו יצר מהפכה אמיתית (וחיובית) בדרך שבה שחורים נתפסו בציבור האמריקאי. ולכן אין לי ספק שהיה קל יותר לסלוח לו (בדיוק כמו שברמה האישית, אני לא יכול לסבול את האפשרות שוודי אלן הוא עבריין מין).



יתרה מזאת, עידן החושך הזה של הוליווד התחולל בשנים שבחלק גדול מהן ארצות הברית נשלטה בידי משטרים דמוקרטיים וליברליים (שהיו מחוברים מאוד לתעשיית הקולנוע). דווקא בעידן השמרני של טראמפ (בעצמו חשוד בלא מעט פרשיות מלוכלכות) האמת מתחילה להיחשף. רוצה לומר - בחברה שבה הדת הכי חזקה היא קפיטליזם, לא יעזרו לא חוקים ולא מילים יפות. רק כסף. 





על הסכין


1. 
הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון הוא גם ניצחון הריאליטי המוזיקלי בטלוויזיה. וליתר דיוק, ניצחון הצוות המיומן והמנוסה הזה, של טדי הפקות וקשת. נדרשו שנים של ניסוי וטעייה כדי לייצר את הפרח המשוגע הזה, שלצד המקוריות שלו הצליח גם לתקשר עם קהל מגוון. "הכוכב הבא לאירוויזיון" נראתה בהתחלה כמו שארית עגומה של "כוכב נולד", אבל עכשיו כולנו אוכלים את הכובע. שאפו.




2. בהופעה של ג'מירוקוואי בראשון לציון היו כמה אלפי צופים, אבל התור לאלכוהול ארך יותר מרבע שעה. השבוע הייתי בהופעה של בון ג'ובי בניו יורק עם עוד 30 אלף איש, ועמדות הבירה היו חופשיות כמעט לגמרי. אפשר לבכות על הברדק הישראלי, אבל ההסבר פשוט בהרבה. כוח אדם. אל תחסכו עלינו, תפתחו יותר עמדות עם יותר סדרנים, ותאפשרו לקהל ליהנות כמו בחו"ל. שהשוויון לא יהיה רק במחיר הכרטיס.




3. העובדה שבית"ר ירושלים נשארת בסוף העונה בלי אליפות ובלי גביע צריכה לגרום לאנחת רווחה בקרב כל מי שהספורט הישראלי עדיין יקר לו. מועדון הנמצא בבעלות אדם שהורשע בפלילים, שנאסר עליו לנהל אבל ברור שהוא מושך בכל חוט במועדון, כולל התערבות בהחלטות הכי בסיסיות של המאמן, לא ראוי לזכות בתארים. שלא לדבר על המורשת הגזענית שעדיין חיה ובועטת בבית"ר.