אני גאה לספר שהצלחתי, עד לרגע כתיבת מילים אלו ממש, לא לשמוע ולו פעם בודדת אחת קטנה את השיר "טוי" של נטע ברזילי. גם לא אכפת לי שישראל זכתה באירוויזיון. באותה מידה הייתי מתרגש אם סוריה הייתה מנצחת. על אותו משקל לא מעניין אותי אם שרה נתניהו תחזיר לאוצר המדינה שני פקקים של בקבוק שמפניה או 200 אלף שקל במזומן. אפשר לצאת מהדעת מהמחשבה שמאפשרים לאזרח/ית כלשהי במדינה, גם אם היא רעיית ראש הממשלה, במיוחד אם היא רעיית ראש הממשלה, להתמקח על חומרת העונש עם היועץ המשפטי לממשלה כמו באיזו בסטה. אבל אם הייתי יוצא מדעתי מרוב רוגז על כל הדברים שראוי לצאת עליהם מהדעת כאן בישראל, לא היה נותר לי זמן לחיות.

תמיד אני טוען שמדינת ישראל קטנה מדי מכדי לאכלס את כמות החדשות שהיא מייצרת. היא ראויה לשטח של כל מדינות הדרום העמוק בארצות הברית כדי שאזרחיה יוכלו לחיות ברמת שלווה אנושית מתקבלת על הדעת. ומכיוון שלא למרחבים כאלה זכינו, אלא לאיזה צ'ופצ'יק קטן ורוטט בקריזה במזרח התיכון, אני מקפיד תמיד לברור לי בפינצטה את נושאי העניין והאכפתיות שלי. למען לא אתחרפן מעצבים, אני בוחר למשל להתרחק מנטע ברזילי ומאביחי מנדלבליט.

בניסיון להעמיד פנים שהעולם סביבי נורמלי, האנשים מנומסים והארץ בכלל מתפקדת כמו שעון, אני בוחר להתעניין בנושאים שהם לגבי נצחיים כמו גמר ליגת האלופות בכדורגל וסדרות הפלייאוף בכדורסל האמריקאי. זה אולי לא פטריוטי, אני יודע, אבל ככה אני רוצה. זכותי הדמוקרטית. יש אנשים שקופצים לבריכת כיכר רבין, אני מעדיף את לברון ג'יימס קופץ על הפרקט.



ואם יש דבר ששנוא עלי זה שמפריעים לי בארץ המפלט הקטנה שלי. למשל, אני צופה בגולדן סטייט משחקת נגד יוסטון בגמר האזור המערבי ולפתע קוטעת את השידור העולמי צעקה "או וואו". או "אני אומוו לך הוא שחקן יותוו טוב מג'ורדן". הצועק הוא אדם הזוכה לתואר פרשן ערוץ הספורט בכדורסל. שמו שימי ריגר. כבר שנים ממרר ריגר זה את חיי בהפרעה לצפייה תוך כדי השמעת קולות וצעקות בלתי ברורות במהלך משחקים. והוא אינו היחיד. על גב השידור האמריקאי המוגש בידי טובי השדרים והפרשנים, ועל גב קולות המגרש, מטפסים השדרים הישראלים ופוצחים בחפירה מנג'סת, מכבידה, מסורבלת ולא מוסיפה דבר, ובעיקר מאוד–מאוד מצערת.

מי שזינק לראש טבלת הנודניקים בשנים האחרונות הוא איש הכדורגל נדב יעקבי. הוא בעל ידע אנציקלופדי בכדורגל, אלא שבשידור הוא מרגיש צורך דחוף לחלוק עם הצופה את כל הידע כולו. בנוסף, וגרוע מכך, הוא לא מדבר כבן אנוש מנומס. הוא צועק. הוא יורה משפטים בקולי קולות ובצרורות. יעקבי גורם לי להרגיש כמו ברווז במטווח. הוא גורם לי אי־נעימות של ממש, ואני נאלץ להשתיק את הטלוויזיה. במוצאי השבת שעברה צפיתי בחלק ניכר ממשחק גמר הצ'מפיונס במיוט. הסבל שגרם לי יעקבי הצורח היה קשה מנשוא.

לקראת סוף השבוע התחילה סדרת גמר ה–NBA באמריקה. ימים לפני השידור כבר הכנתי את עצמי נפשית לכעס שייגרם לי על ידי צוות השדרים והפרשנים המעצבן כל כך של ערוץ הספורט. ביצעתי אימוני מיוט זריזים. איתור מהיר של השלט כשהוא אינו בידי בתנאי תאורה אופטימליים. הורדתי אפליקציה שתאפשר לי לשלוט דרכה בטלוויזיה כגיבוי לתקלות. ראיתי מספר פעמים את הפרק מ"סיינפלד" ששמו "שלווה עכשיו". אני חושב שאני מוכן לסדרת הגמר של ה–NBA, אף על פי שכמובן אף פעם אי אפשר לדעת. הרי מדובר באנשים אכזריים ומוכשרים מאוד.

פלייאוף ה־NBA, גמר ליגת האלופות, ערוץ הספורט

שימי ריגר. צלם : ישראל פוסט

****

"מוגנים"

מה יש לנו: הסדרה החדשה שיצר הרלן קובן לא תפיל אתכם מהכיסא, אבל גם לא תרדים אתכם. לאט־לאט, בקצב שלו, מוליך אותנו בדרכו האיש המוכשר הזה.

היו להרלן קובן יצירות מוצלחות מזו. לא ש"מוגנים" תפיל תרדמה על עפעפיכם - תוצרת חיוורת של קובן עדיין מותירה מאחוריה בפער של מגרש שלם סדרות מתח אחרות. ב"מוגנים", רופא אלמן המתגורר בפרבר יוקרתי סגור עם שתי בנותיו יוצא למסע חיפושים אחר בתו הבכורה הנעלמת, ונחשף בדרך לסודות ושקרים משפחתיים שמסתירים תושבי הפרבר האחרים.

כאמור, "מוגנים" לא תפיל אתכם מהכיסא. היא חסרה קנאות ושנאות גדולות כמו אלה שמזמנת "החמישייה", יצירתו הטלוויזיונית הראשונה של קובן. היא הולכת בקטן. מינורית, מאופקת, הדם ניתז בקמצנות משוועת. צרחות כאב הן לא צרחות כאב, מכות - המופיעות בצמצום רב - הן לא מכות. הדמויות הנשיות הן כאלו שלא היו עוברות את שומר הסף בכניסה לאולפן הוליוודי. את הקוביות בבטנם של הגברים מחליפות כרסים קטנות.
לאט–לאט ובביטחון של יוצר ותיק מניע קובן את העלילה קדימה. שקר נוסף נחשף. רומן נוסף מתפתח. עוד רמז קטן, קטנצ'יק, מתגלה. שום דבר לא בוער. מה יש לרוץ.

"מוגנים", נטפליקס

מוגנים. נטפליקס

"מעבר לזמן"

מה יש לנו: שתי סדרות מד"ב מוצלחות משודרות עכשיו. אינטליגנציה אנושית החיה 150 שנה מעכשיו מנסה להשתלט על כדור הארץ. ומפקד ספינת חלל, שאשתו בגדה בו עם חייזר, נלחם בעברייני הגלקסיה. לא להחמיץ.

שתי סדרות מד"ב שמשודרות עכשיו מומלץ לא להחמיץ: "מעבר לזמן" בסלקום TV מספרת על קבוצת ניצולים אמריקאים החיה בעוד 150 שנה מעכשיו. היא מצליחה להימלט אל הזמן הזה מפני ה–APEX, המוטציה הבאה של האדם שהשתלטה על העולם ומחסלת את כל בני האדם "הרגילים". אלא שגם כמה APEX הצליחו להסתנן אל הזמן הזה והקרב בעיצומו. הפרק הראשון בסדרה היה פנטסטי. הפרק השני איבד מעט גובה. ועדיין הסדרה מעוררת תיאבון.

"האורוויל" היא סדרת מד"ב קומית שעלילתה מתרחשת במאה ה–25 ומספרת על מסעות החלל של ספינת משא בינונית, שמפקדה, אד מרסר, היה קצין מזהיר בצי, עד שתפס את אשתו במיטה עם חייזר, ומאז החל להידרדר. בצירוף מקרים די מתוכנן מצליחה אשתו לשעבר להתגנב לספינה כסגניתו, ואת החשבונות ביניהם הם מיישבים גם מול אויבי חלל מרושעים. שפע של שמות גדולים מופיעים בתפקידי אורח (ליאם ניסן, שרליז ת'רון) בסדרה, שבין דחקה לחיסול חשבונות משפחתי עוסקת גם בזכויות טרנסג'נדרים וחופש דת. ממתק חביב, לא מזיק, טוב לימי שרב.

"מעבר לזמן", סלקום TV; "האורוויל", יס EDGE, יס VOD

מעבר לזמן. סלקום tv

"פנורמה - עלייתו ונפילתו של הארווי ויינשטיין"


מה יהיה לנו: מרוב שנחפזו להכין תוכנית על עבריין המין הסדרתי מהוליווד הארווי ויינשטיין, שכחו אנשי פנורמה דבר אחד - את התוכנית עצמה. מגיע לנו יותר.

כשמביאים בחשבון את הצונמי שהבן–אדם חולל, די רק באזכור שמו - הארווי ויינשטיין - כדי להריץ צופה ממוצע שער עדיין בשעה 22:40 אל המסך. אלא שבכאן, ככל הנראה, ידעו מדוע דחקו את תחקיר פנורמה של ה–BBC לשעה המאוחרת הזו של הלילה. מפיק הסרטים האמריקאי, המואשם במעשי אונס ובפגיעות מיניות בנשים שנמשכו לאורך עשרות שנים, זכאי לתעודת זהות ולחשיפה גדולה ומביישת יותר מהמסמך הצנום שיוגש לצופים מחר.

הנה מה שיעלה על המסך: סיפור קריירה דל. מספר נשים שיספרו כיצד התפשט בפניהן ודרש מסאז' בחדרו במלון. הקלטה אחת רבע מרשיעה באורך פחות מדקה. זה נראה כמו משהו שאנשי פנורמה - תוכנית התחקירים המהוללת של ה–BBC - מיהרו להכין, ומרוב מהירות שכחו את התוכנית. חבל על הזמן. מיותר. 

"פנורמה - עלייתו ונפילתו של הארווי ויינשטיין", כאן 11, שבת, 2.6, 22:40

הארווי ויינשטיין. רויטרס