בשנת 1980, כשד"ר רות וסטהיימר, אז אנונימית, הרצתה על מיניות והריון בחוג לתקשורת בניו יורק, היא לא העלתה בדעתה שאחת הנוכחות באולם, בטי אלאם, ממנהלות תחנת הרדיו הניו־יורקית הפופולרית WYNY-FM, תתלהב ממנה עד כדי כך שתציע לה על המקום תוכנית לייט־נייט משלה תמורת סכום זעום של 25 דולר לשבוע.התוכנית Sexually Speaking, שעלתה לאוויר העולם בספטמבר 1980, שודרה במשך רבע שעה מדי יום ראשון, קצת אחרי חצות, והפכה ללהיט מיידי. לראשונה בכלי התקשורת הייתה סבתא יהודייה נמוכה (1.40 מטרים) עם פנים חביבות וחיוך תמידי, שהעזה לדבר באופן פתוח, חופשי ולעתים פרובוקטיבי על נושא שעניין את כולם, אך גם הביך לא מעטים - סקס, ולפתור לאלפי מאזינים בעיות בחדר המיטות.
"זה היה שוס מהרגע הראשון", מספרת כעת וסטהיימר בראיון לרגל יום הולדתה ה־90, שחל בדיוק היום. "אני לא חושבת שאם הייתי צעירה כשהתחלתי את תוכנית הרדיו, זה היה הופך לכזה להיט היסטרי. תכננתי לחזור להתגורר בישראל, אבל כשנכנסה מסכת העבודה ברדיו, הייתי חייבת לנצל את המומנטום. אגב, בתוך זמן קצר, רבע השעה הפכה לתוכנית בת שעה".
"רות?" פתחתי את השיחה בעודי נפעם מהזריזות שבה הד"ר חזרה אלי, והיא בצחוק מתגלגל השיבה במבטא האמריקאי האופייני לה: "נכון. זו אני. אתה לא תאמין, אני בדיוק בביקור בישראל. הגעתי לבדוק את מכירות הספרים שלי בארץ, והרגע סיימתי ביקור ביד ושם. אני כבר בת 90, אבל בכל שנה אני חייבת לבקר בארץ. זה הבית האמיתי שלי. אתה רוצה ראיון? יש לי כל כך הרבה מה להספיק לעשות בארץ ואני מתכוננת גם לחגיגות יום ההולדת שלי. אולי תצלצל אליי לניו יורק בעוד שבוע ותשאל אותי מה שאתה רוצה?"
כעבור שבוע אכן צלצלתי במועד שקבענו ומצאתי עצמי מוקסם בשנית מהאנרגיות, האופטימיות והאדיבות שבקעו מהקו השני, דבר שאינו מובן מאליו למי שחייה ניצלו פעמיים ממוות ממשי. "אתה יודע שזה שאנחנו מדברים עכשיו זה מזל משמיים?" היא אומרת. "בכל ביקור ביד ושם אני נזכרת במשפחה שלי שנספתה כולה בשואה, וגם אני הייתי אמורה למות. לעולם לא אשכח את הילדות שלי. הייתי בת 10 כשהנאצים באו לדירתנו בפרנקפורט ולקחו את אבא שלי למחנה עבודה. כשאבי היה במחנה, הוא שלח גלויה למשפחה שלי, שבה כתב שאני צריכה לנסוע עם קבוצת ילדים לשווייץ כדי שהוא יוכל לחזור לפרנקפורט. הוא רשם זאת כדי להציל אותי. לא הייתה לי ברירה, אז נסעתי לשווייץ ולא ראיתי יותר את אבא, אמא, סבא או סבתא שלי. אם אבא שלי לא היה שולח את הגלויה, לא הייתי בחיים היום".
בשלב זה של השיחה, בדרכה הייחודית, וסטהיימר מוצאת נקודת אור בסיפור הטרגי והבלתי נתפס של אובדן משפחתה בשואה. "כיוון שזכיתי לחוות ילדות עם סבא, סבתא והורים, ובמשך 10 שנים גדלתי כבת יחידה עם 12 בובות, זה תרם לעיצוב האישיות שלי ולהתפתחות הפנימית שלי בצורה הטובה ביותר", היא אומרת. "ילדים שלא זכו לחוות את הילדות עם משפחתם - זה גרם להם נזקים בעתיד ולעתים אף מוות".
בשנת 1945, עם סיומה של המלחמה, עלתה לישראל היישר לקבוצת "עיינות" בקיבוץ רמת דוד. כחלק מהווייב הציוני ששרר אז, שינתה את שמה הפרטי מקרולה לרות ועבדה בעבודות הקיבוץ. "עברתי לא מעט מקומות עד שהתבייתתי בציון", היא נזכרת. "אחרי קיבוץ רמת דוד, עברתי לגור במשך שנה בקיבוץ נהלל ואז עברתי להתגורר שנה בקיבוץ יגור. בשנת 1948 עברתי לירושלים כדי ללמוד בסמינר 'אשכולית' את מקצוע הגננת".
התרעות פיקוד העורף