פגש אותי כעבור ימים עסקן אחר, קטן יותר, ואמר לי: דביל שכמוך, מה הבן–אדם צריך חיים מסכנים של חבר כנסת? הוא כמעט לא נמצא בארץ מרוב נסיעות לכנסים וועדות בינלאומיות, מחכות לו לימוזינות בנמלי התעופה שלוקחות אותו למלונות הכי יקרים, למסעדות הכי נחשבות, למושבים הכי טובים באירועי הספורט הכי יוקרתיים. ובנוסף, תאמין לי שהוא יכול לתמרן את הכוח שלו למה שנקרא עשייה לביתו. הוא צריך להחליף את גן העדן הזה במושב בוועדת הפנים של הכנסת? ועדת הכלכלה? בצרחות של המשוגעים שם?
זה היה שיעור חכם וכואב בהבנת הדינמיקה של עסקנות הספורט, ששואפת תמיד להישאר מאחורי הקלעים, משמרת את התדמית הדי בלתי נוצצת שלה וחיה לה באושר ועושר במושבי לימוזינות ובמלונות יוקרה.
אירוע ספורט בינלאומי דוגמת מונדיאל זהה לחלוטין למודל הארצי, אבל ענק עשרת מונים בכל ממד: במספר התיירים המגיעים, במקומות העבודה שהוא יוצר, בתדמית שהוא מפתח למדינה, וכמובן, אין לשכוח, במספר הלימוזינות הרב פי כמה וכמה, המתאים למספר הגדול פי כמה וכמה של אנשי החיים המתוקים - העסקנים.
וכדי להשיג לעצמם ולמדינתם את חבית הדבש הענקית הזו, אין די בכוחן של התאחדויות הספורט המקומיות. לשם כך מגייסים טייקוני כלכלה ושרים וראשי ממשלות ונשיאים. מאחורי דלתות סגורות מתכננים מראש את האסטרטגיה, את הדרך, וגם את המעשים הלא לגמרי יפים ולא לגמרי נקיים כדי לזכות בפרס הגדול.
לוקחים חומר עיתונאי משובח והופכים אותו לכדור הרדמה. אפשר לפטור את הסרט כסתם משעמם ולהמשיך הלאה, אבל הוא לא חסר חשיבות לגמרי להבנת צופים את תהליכי המציאות בימים שבהם מתפרסמים עוד ועוד סיפורים על אופן מכירת הכרטיסים למשחק נגד ארגנטינה.
מאחורי טורניר בסדר גודל של מונדיאל יש קומבינות בסדר גודל של כדור הארץ. ב"גביע העולם בריגול" הן מוזכרות בחצי פה, משפט פה, משפט שם, ושאר הזמן מוקדש למלמול אפרפר. מי שצופה בסרט הזה עוד עשוי לקבל את הרושם שההחלטה על אירוח המונדיאל נופלת ביושר, על פי קריטריונים אובייקטיביים. הוא עוד יכול לצאת טמבל כמו העיתונאי הירוק ההוא שלפני הרבה שנים נפל לפה של עסקן מיומן שאכל אותו בלי מלח.
התרעות פיקוד העורף