כאשר סמואל עזב ולירז בכתה את נשמתה, אמרה אורלי: "אפשר לחשוב שהוא מת, הכול טוב, הוא חזר לבית שלו ולמדינה שלו" (כאילו שישראל נמצאת מעבר לים, אלא אם כן היא התכוונה לארה"ב). גם על הדחתה שלה היא הגיבה בספורטיביות ובצורה בוגרת של מי שראתה דבר או שניים בחיים.
יחד עם זאת, על אף נסיון חיים קשה שחיספס את אורלי והפך אותה לעמידה יותר בפני משברים, עדיין היא נשארה בתוך תוכה הילדה השברירית והמפוחדת שלא גדלה עם כפית של כסף, כפי שאמר עליה בנה בזמנו. כשהיא קפצה משמחה למראה כל צנצנות הממתקים וה"צ'וקולדה" במשימת עמי ותמי, יכול היה כל בר דעת לנחש את הסיבה לשמחה עוד לפני שהיא עצמה סיפרה על חסכים מילדותה ומהחיים בפנימייה שבה סוכריות לא היו בתפריט היומי, עד שנאלצה לגנוב, להיתפס ולהיות מושפלת מול שאר הילדים. קשה לי להאמין שמישהו מהצופים שראה את הסצנה בה היא מחביאה בבית האח ממתקים בתוך הכיסים בחיפזון ובמין סוג של אמוק, חשב שזה מצחיק ולא הרגיש חמלה.
האחרונה אמנם התעצבנה ומרוב עצבים זללה פרוסה אחת אחרי השנייה עם ממרח שוקולד, (ד"א, אחת הסצנות הטובות של העונה) אולם הדברים נאמרו בחוסר מודעות מוחלטת. אורלי ניסתה להכניס שמחה לבית הקודר הזה, אבל הסיפורים על עברה העידו שהשמחה שלה מסתירה עצבות גדולה.
באופן כללי, הייתי קוראת לעונה זו: עונת המיוסרים והדכאוניים. במשך 40 יום, לא שמעתי דבר אחד מצחיק מפי הדיירים. אולי מלבד הערה פה ושם של מירב, כמו זאת שקוראת לאליאב להצטרף לכוחות מכבי אש כי כל היום הוא מנסה לכבות בבית שריפות ומריבות. מה שנכון נכון. והדבר חל לא רק על אליאב, אלא על כל הדיירים שרק מנסים להרגיע, לרצות, לא להיכנס לעימותים, לא להגיד מה באמת הם חושבים, חוץ מרגע אחד קטנטן שבו רועי קובל בפני מריה שהכול בבית פייק, אך לא מרחיב מעבר לזה.
חבורת פחדנים שאף אחד מהם, לא קם והעז להשתיק את סימה כאשר התפרצה בברוטאליות כלפי לירז. אף אחד גם לא קם והתמרמר בקול רם שמגי הרסה להם את המשימה ואיך לא עלה בדעתה שכל כך הרבה מצלמות בקלות יכולות לקלוט את מעשה הרמאות שלה. מריה היא היחידה שעלתה על זה ועוד הוסיפה הערה עוקצנית, שהיא לא ציפתה שדווקא מגי שאוהבת לנצח בתחרויות, תרמה. אולם מריה אמרה זאת בשקט ובחדרי חדרים ואך ורק לישראל. מספיק שמישהו יזיל דמעה וכולם עטים עליו בשביל לנחמו. מגי בכתה (ואם תשאלו אותי, היא לא בכתה בגלל מעשה השובבות שעליו הבית נענש, כמו שבכתה בגלל שישראל ומריה מתחברים בחדר האטום) והופ, כולם לצידה, מחבקים ותומכים ולא אכפת להם שיקבלו תקציב בסיסי.
בקיצור, חבורת מופנמים שרוב הזמן הם מהורהרים, עצובים, אכולי ספיקות ולבטים, ולא רק רועי שלא מפסיק להתחבט בשאלת מריה ובועז. גם סימה לא משתחררת מעברה הסודי שכנראה לא היה קל. לירז מתבודדת. תומר לא נראה מאושר במיוחד, אף לא אליאב, והצחוקים שמנסה לירון לייצר נראים מאולצים, ומגי קופצת בעצבנות ממקום למקום ולא מוצאת מנוח.
אני לא מקנאה בהפקה ובעורכים שצריכים בכל זאת לנסות לעשות לימונדה מכול הלימונים החמוצים האלה.
התרעות פיקוד העורף