"דוק מרטין" היא סדרת טלוויזיה בריטית, דרמה קומית המספרת את סיפורו של ד"ר מרטין אלינגהאם, מנתח בכיר בעל שם, הנאלץ לעבור לעיירה כפרית בקורנוול ולשמש שם כרופא כללי. ד"ר אלינגהאם, או כפי שנכנה אותו מכאן והלאה דוק מרטין, לא עובר להתגורר מרצונו הטוב בכפר שאוכלוסייתו מורכבת בעיקר מדמויות אקסצנטריות, לשמחתם של הצופים. בעקבות טראומה בחדר הניתוח הוא מפתח פוביה ממראה של דם, דבר שמגביל את יכולתו לנתח וגוזר דין מוות על הקריירה המקצועית שלו. באין ברירה אחרת, הוא פותח מרפאה כפרית במחוז דבון, בכפר שבו גדל אצל דודתו האהובה כשהתייתם מהוריו, ובה הוא מפגין את יכולות האבחון המזהירות שלו ואת מגבלותיו הרגשיות הגורמות לעימותים חוזרים ומשעשעים עם כל אנשי הכפר.

בדומה לעמיתו הטלוויזיוני, גם ד"ר מרפי, גיבור הסדרה "הרופא הטוב", חייב לתמרן בין מגבלות וחרדות כשהוא מצטרף כמנתח מתמחה לצוות הכירורגי, למורת רוחם של כל הרופאים האחרים. גם הוא כמו סובל מטראומה בעברו המרחפת מעליו כצל מאיים. בילדותו נמלט מזעמו של אב מתעלל עם אחיו שהיה הנפש היחידה בעולמו, ובה נתן מרפי השברירי את אמונו. אבל למרבית הזוועה, אחיו נפל אל מותו ומרפי נשאר לבדו בעולם. איכויותיו הנדירות והעובדה שהוא עילוי במקצועו מצילות אותו מאבדון מובטח.



סאגה נורן, גיבורת סדרת המשטרה השוודית־דנית "הגשר", היא בלשית מהמעלה הראשונה במחלק הרצח של מאלמו. כל אחת מארבע העונות של הסדרה מעמתת אותה עם פשע אחר ועם סכנה המאיימת עליה באופן אישי או על המשך עבודתה. היא מסורה באופן מוחלט לעבודתה, אינה מתעניינת בקשרים אישיים, ויחסיה הכושלים עם גברים, עם משפחתה ועם עמיתיה הם מרכיב משמעותי בהתפתחות הסדרה.

כל הגיבורים האלו מזכירים במידה רבה את ד"ר האוס. יוצרי הסדרה האהובה הזו הם גם יוצרי "הרופא הטוב", וד"ר מרפי הוא וריאציה על דמותו חסרת הכישורים החברתיים של גרגורי האוס, אותו גאון רפואי הסובל (או במקרה שלו מוטב לומר נהנה) גם הוא מעימותים קשים עם עמיתיו למחלקה. הדמיון של ד"ר האוס לדוק מרטין ולד"ר מרפי ניכר לעין בעיקר בשל העובדה ששלושתם רופאים. הדמיון של שלושתם לבלשית השוודית סאגה נורן אולי פחות מיידי, אבל מובהק. בדומה לעמיתיו הרופאים ולגיבור הספרותי ששימש את מקור ההשראה לדמותם - הבלש הפרטי הידוע בעולם, שרלוק הולמס - גם האוס הוא מעין בלש.

למעשה כל הרופאים יוצאי הדופן שהזכרנו, ובכללם סאגה נורן, מתייחסים אל עבודתם כפי שהתייחס אליה הבלש מרחוב בייקר 221; הם חושדים במידע שנמסר להם, לפעמים הם מסוגלים להגיע לאבחון מדויק רק דרך הסקת מסקנות ובלי לצאת מהחדר, הם לא מהססים לחשוב דברים איומים על אלו הנתונים לטיפולם ולא פחות מכך על עמיתיהם. דבר לא קדוש בעיניהם, ואיש אינו מעל לחשד. באופן כללי, דומה שהמין האנושי בכללו גורם להם סבל, והם מעדיפים להמעיט במגע איתו ככל הניתן. אבל לכל אחד מהם יש ד"ר ווטסון שלו, החבר האחד שמוכן לסבול אותם על פגמיהם האישיותיים ולספוג את העלבונות המובטחים לכל מי שנמצא איתם בכל מגע שהוא.



המכשול המושלם

הגיבורים האלו חולקים כמובן תכונה אחת מרכזית: כולם נמצאים על הספקטרום האוטיסטי, חלקם מוצגים בפני הצופים כבר עם האבחנה הרפואית. גם בסדרה החדשה שנעשתה על פי סיפוריו של ארתור קונאן דויל, השחקן הראשי בנדיקט קמברבאץ' בעל מראה הפנים הייחודי, סובל, בין היתר, מתסמונת סוואנט כמו עמיתו ד"ר מרפי מ"הרופא הטוב"; תסמונת זו זכורה לצופים מדמות קולנועית אחרת, זו של דסטין הופמן ב"איש הגשם". הסובלים מהסוג הנדיר הזה של אוטיזם הם בעלי כישרונות יוצאי דופן ממש, הנוגעים לעתים ביכולת־על, כמו מוח דמוי מחשב המנותק מכל זיקה רגשית ולכן יכול לבצע את משימותיו בדיוק נמרץ ובלי הפרעה.

האוס קיבל בעיקר את המאפיינים הסוציופתיים של שרלוק וכמובן את ההתמכרות לסמים. נורן ודוק מרטין סובלים רק מאספרגר, אבל הנכות הרגשית המיוחדת של כולם היא שמאפשרת להם להצטיין בעבודתם, היא גם זו שמייסרת אותם וכופה עליהם בדידות, והיא זו שהצופים מגלים בה עניין, אבל רק עד גבול מסוים. כמו שנגזר על כל גיבור בדיוני, גם הם צריכים להשתנות, משהו צריך לחדור את השריון שמגן עליהם כדי שאפשרות של אהבה תפציע באופק ותחולל בהם שמות, אבל תוליד מתוכם מגוון חדש לגמרי של רגשות.



וכך כמובן קורה. דוק מרטין מתאהב במנהלת בית הספר המקומי, מציע לה נישואים, ננטש רגע לפני החתונה, מכניס אותה להריון ולבסוף, כשהוא נפטר כמעט לגמרי מהפוביה שמיררה את חייו המקצועיים וזוכה בתפקיד נחשק במחלקה כירורגית בבית חולים בלונדון, הוא נעשה לאב ותוכניותיו מתהפכות על ראשן. לד"ר מרפי יש שכנה ידידותית שאינה נרתעת מהמכניות הניכרת בכל אורחותיו ומהאימה שלו מכל סוג של מגע גופני. לאט־לאט היא מרגילה אותו אליה, בכל פעם מאריכה ומעמיקה את המגע הגופני ביניהם, ולבסוף יוצאת איתו למסע ברחבי ארצות הברית שבסיומו הוא מתאהב בה, והיא מודיעה לו שהיא עוזבת את דירתה וחוזרת לעיר הולדתה. סאגה נורן מגלה בסוף העונה האחרונה שהיא מאוהבת בשותף המיוסר שלה הנריק סאברו, שאשתו נרצחה ובנותיו נעלמו, והוא התמכר למשככי כאבים ורואה אותן בהזיותיו.


השאלה מדוע דווקא בלשים ורופאים הופכים על המסך למוגבלים מבחינה רגשית ובלתי מסוגלים ליצור יחסי אמון עם אחרים היא מעניינת רק קצת יותר מהעובדה שאנחנו כצופים או כקוראים מרותקים לדמויות של אוטיסטים. ראו את הצלחתו הספרותית והבימתית של "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", ספרו של מארק האדון, המסופר מפיו של נער בן 15 הלוקה, איך לא, בתסמונת אספרגר. שם הספר הוא ציטוט של הערה שהשמיע שרלוק הולמס, מתקשה בדיוני אחר בתקשורת אנושית.




ראשית, אין תחליף קומי או לפעמים דרמטי לכמה מהתכונות המרכזיות שמייחסים לאוטיסטים הסובלים מתסמונת אספרגר. חוסר היכולת המוחלט לשקר מוליד אינסוף רגעים מחרידים ומצחיקים. חוסר היכולת להבין בדיחות או כל סוג של הומור מזמן שרשרת של טעויות. כשל בהבנת מטאפורות ודימויים או כל הסוגים הקיימים של הַשאלות מעולם אחד לעולם אחר - יוצר עציות מגוחכת אך שובת לב. חוסר יכולת להבין אירוניה וההיצמדות למובן האחד והקונקרטי של כל דבר מולידים סיטואציות היסטריות, והנה לכם מבוע שופע של כיף. תוסיפו לכל אלו את הליקוי הבעייתי במיוחד לרופאים ולבלשים - הקושי להבין הבעות פנים ושפת גוף והקושי להבין משחקים דמיוניים - וקיבלתם מכשול מושלם.

דרמה, גיבור, תנועה עלילתית, כל אלו זקוקים למכשול. למשהו שיסכל את כוונותיהם ואת רצונם של אלו שאנחנו מושקעים בגורלם. פעמים רבות המכשול הזה הוא דמות אחרת, אנטגוניסט שממרר את חייהן, ולפעמים המכשול הוא פנימי. תיאוריות ניו־אייג' רבות ומשגשגות ב־40 השנה האחרונות עשו מאמצים לשכנע אותנו שהכל, כולל מחלות גופניות, הוא עניין פנימי ושהאדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. בהתחשב בעובדה שהעידן החדש אמור להיות אנושי ורחום והרעיון הזה הוא סדיסטי ומרושע, יש להשתומם על כך שהוא תקע יתד והשפיע גם על האופן שבו התרבות הפופולרית מתייחסת לאחריותו האישית של אדם בכל מצוקותיו. אבל יש יסודות קלאסיים לעיקרון הדרמטי הזה, והוא מצוי בטרגדיות היווניות. "האישיות היא הגורל" ו"הפגם הטרגי" הן שתי קביעות החולקות הרבה עם הרעיון ש"הכל בראש", אבל בניגוד לעידן החדש שרואה בכך המלצה נמרצת לפעולה, היוונים מקבלים בהכנעה את הסוף המר והבלתי נמנע של הדרמה.



על כף המאזניים

הגיבורים המוגבלים מהבחינה הרגשית, המתקשים ליצור יחסים בריאים ושמחים, המבודדים בתוך ראשם, הם סוג רחב של מטאפורה למצב האנושי במילניום הנוכחי. אומנם שרלוק הולמס הוא קשיש במונחים ספרותיים, אבל העיבוד הטלוויזיוני של זמננו לעלילותיו, "שרלוק", הוא שמדגיש את הצד הפתולוגי של אישיותו. משוואה מתבקשת בין יעילות לבין חוסר ביטחון תעסוקתי שהוליד הקפיטליזם, שבו כל אדם לעצמו ולאחר הוא זאב, מניחה על כף המאזניים את הבחירה בין הצלחה מקצועית ובין אהבה וקשר אנושי.

הקונפליקט והסבל של הגיבורים שהזכרנו הוא בבואה קיצונית של כל אחד ואחד בעולמו המקצועי. הגאולה שמציעות הספרות והדרמה הטלוויזיונית בדמותה של אהבה היא רק תחילתו של הסבל ולא סופו. אנחנו, הצופים, צריכים להכריע מה אנחנו מעדיפים, מה חשוב לנו יותר והאם אנחנו מסוגלים להתגבר על החרדה מקשר אינטימי המגולמת באובדן הבהירות המקצועית. זו בחירה אכזרית כמו בחירות רבות בין אושר אפשרי לבין ביטחון, אבל היא חשובה מכדי שנסיט ממנה את מבטנו.