אומנים, תמיד חשבתי, רצוי שיסתמו את הפה. בעיקר אלה שאהובים עלי. שיאחזו במיקרופון/מכחול/מקלדת ויעסקו באומנותם בלבד, ואפילו לשנייה אחת שלא יטרחנו בכל עניין אחר. אין לי כל עניין ביחסיהם עם הוריהם, עם הכלב, עם התוכי. בוודאי אין לי רצון לשמוע את דעותיהם בענייני עם ועולם. העובדה שאדם שר כזמיר אינה מכשירה אותו לתפקיד שר הכלכלה. ועל כן כשאומן אהוב עלי מתראיין, אני משתדל לבצע עיקוף גדול בשל החשש שפלט משהו כל כך אווילי שיזמזם לי בראש ויפריע לי ליהנות מיצירתו.
לפעמים, מה לעשות, אי אפשר להימלט. האומן צועק כל כך חזק, עד שגם מעבר לבלוק שומעים אותו. ככה למשל איבדתי את אריאל זילבר. כשהפה שלו התחיל לפלוט שטויות טבולות בחומצת שנאה, נגמר לי מ"רוצי שמוליק", "בטי בם", "רוצה להיות חבר של קבע" ושאר הפנינים של אחד, זילבר, מצחיק ומוכשר בטירוף שהכרתי פעם. זילבר שותק עכשיו, שומר לעצמו בדרך כלל את דעותיו. אני יודע שיש רבים שמחלו לו ושוב הולכים להופעות שלו. אני לא.
הסרט מבטיח - ולא מקיים. ניתוח פסיכולוגי צולע מתעלם מהביוגרפיה האישית העשירה הידועה של היוצר ומסתפק בקישור דל בין מות אביו במלחמת העולם השנייה להתנהגותו כיום. כאן מסתיים הדיון הלקוני על ווטרס האדם, שמוכתר באופן תמוה לאנטישמי מהשורה, ועכשיו עוברים לתיאור תופעת האנטישמיות ברחבי העולם בשנים האחרונות.
לאורך כל 80 הדקות לא מציע הסרט מפגש אינטימי עם הגאון המוזיקלי או לפחות עם "חברים מספרים על רוג'ר", כדי להעמיק במקורות של דעותיו והתנהגותו. הדיון נותר במחוזות האנטישמיות, ורוג'ר ווטרס נותר בלתי מפוענח, כפי שהיה בתחילת הסרט.
לא פעם התעוררה בי הדאגה שזעקותיו של ווטרס יפגמו בהנאה הגדולה שנגרמת לי כבר עשרות שנים מהאזנה לפינק פלויד. אני שמח לדווח לקוראי שהסכנה חלפה. ווטרס לא מצליח לנצח את פינק פלויד. למרות גלגולו הנוכחי של האומן, אני שומר את הסכסוך הישראלי–פלסטיני מחוץ לרמקולים בביתי וממשיך ליהנות מאחת ממתנות האל לאנושות.
התרעות פיקוד העורף