ליאב
“בתי. הלידה של ליאב והאמהות שינו את חיי. אני רואה היום את תפקידי העיקרי כאמא של ליאב, ורוצה לחוות איתה את כל החוויות. היא עכשיו בת 7.5, עולה לכיתה ג’. הגעתי לאמהות כשאני לגמרי בשלה לזה. לפני כן עשיתי דבר או שניים בחיים, והיום אני אמא בראש ובראשונה וממשיכה לעשות קריירה.
כל סדרי העדיפויות שלי מתחילים ונגמרים איתה קודם ואחר כך כל השאר, כנ”ל לוחות הזמנים שלי. אין סיכוי שאראה אותה רק בשש בערב. אני כמעט כל יום אוכלת איתה צהריים, ואז פונה לענייניי וזוכה לאהבה הכי גדולה בעולם”.
אשקלון והמשפחה
“אני באה ממשפחה של שמונה ילדים, ואני הצעירה שבהם. אני מאוד קרובה למשפחה שלי ולאחים. כמעט כל אחיותיי נשארו באשקלון ויש להן כבר נכדים, וזה עוגן מאוד משמעותי בחיים. אחת לשבועיים אנחנו נוסעות לאחותי אילנה, ועושות את השבת שם. אשקלון זה בית במלוא מובן המילה. כשאני נשאלת ‘מה אני’, מאוד קשה לי לומר שאני רמת־גנית. אינטואיטיבית הדבר הראשון שעולה לי לומר הוא: ‘אני אשקלונית’. יש באשקלון משהו שנותן לי המון כוח. אני מתנתקת מהמרכז על כל המשמעויות שלו, ויש לי פאוזה שבה אני יכולה לשבת בשקט ולשתות כוס קפה בלי שאף אחד ישאל אותי שאלות מיותרות. זה נותן אנרגיות רבות להמשך. בסוף, הערך של המשפחה הוא המשמעותי ביותר. המחויבות הבסיסית שלי היא למשפחה הגרעינית שלי, קודם כל. הם החברים הכי טובים שלי”.
החינוך הממלכתי־דתי
“התחנכתי בחינוך ממלכתי־דתי, בכיתות משולבות של בנות ובנים. יכולתי לשיר בטקסים והתפילה הייתה תפילה משותפת, וזה אחד הדברים שאני מנסה ליישם היום בבית הספר של הבת שלי, שהוא בית ספר משלב של דתיים, מסורתיים וחילוניים ביחד. אני חבה חוב גדול גם לבית הספר היסודי שלמדתי בו וגם לבית הספר התיכון שבו למדתי בכיתה תורנית. אני חושבת שבחינוך הזה נתנו דרור לעשייה שלי שהיא מחוץ לקופסה, וידעו להכיל אותי לצד הצורך בהצטיינות בלימודים גם ברעיונות שלי, ולעזור לי לקדם אותם ולהפוך אותם לרעיונות בית־ספריים. לא פסלו לי רעיונות, אלא נתנו לי לצמוח איתם, וזה לא מובן מאליו. יש לי ידע עצום במחשבת ישראל, בתורה שבעל פה ובתנ”ך, אבל גם למדתי מתמטיקה, אנגלית וספרות וסיימתי בהצטיינות. בכיתה התורנית היה משהו משלב ואמיתי שאיתו יצאתי לדרך כסולם הערכים שלי. פחות ראיתי בבית הספר מקור לידע, אלא יותר בסיס לחיים”.
אוניברסיטת בר־אילן
“זה הבית. בר־אילן הייתה המשך טבעי שלי לחינוך הממלכתי־דתי. כשהגעתי לבר־אילן אמרתי שאני לא רוצה להתעסק באגודת סטודנטים וכל מה שקשור בזה, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי דווקא שם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שהפעילות הציבורית והרצון לייצג ציבור ולהנהיג זה חלק ממני. בבר־אילן למדתי מדעי המדינה וחינוך לא פורמלי, ולימים ההזדמנות הראשונה שלי להרצות באקדמיה הייתה שם. קיבלתי הזדמנות ראשונה בחיים הבוגרים שלי. בגיל 26 חזרתי כמרצה בתחומי תקשורת, דוברות, יחסי ציבור והסברה. עד היום, אגב, אני מתרגשת בכל פעם מחדש לפני הרצאה".
האגודה למען החייל
“בגיל 23 התמניתי לדוברת האגודה למען החייל. זה היה הימור לתת לי את התפקיד הזה, אבל אני חושבת שהוא היה הימור מוצלח. שם למדתי תקשורת על הצד היפה שלה, על בורייה, בעצם דבררתי את הארגון הכי טוב בעולם, שעושה טוב לחיילים. שם למדתי את האנומליה שהתקשורת חיה בה, שם למדתי את כללי המשחק, שם למדתי לצרוב בסלע כדי שאייטם חיובי יצליח לצאת החוצה, שם למדתי לחשוב מחוץ לקופסה. הייתה לי יכולת לשתף פעולה עם דובר צה”ל, לראות את הדברים האמיתיים בתקשורת. עבדתי קשה בארגון הזה. והבוסים שלי אפשרו לי לקחת רעיונות ולממש אותם, הם אפשרו לי את הלימוד הזה, ובעיקר אפשרו לי גם לטעות ולתקן את הטעויות, וזה לא מובן מאליו”.
יו”ר הרשות השנייה
“התפקיד הציבורי המשמעותי הראשון שעשיתי. לפניו השתפשפתי בכמה דירקטוריונים כדירקטורית. לשמחתי, המינוי שלי היה מינוי מקצועי וציבורי. קיבלתי הזדמנות מדליה איציק, שרת התקשורת דאז, על אף העובדה שלא הכרתי אותה קודם לכן. הגעתי לתפקיד מורכב, אחד המורכבים במדינת ישראל, שיש בו הון, שלטון ותקשורת. הייתי יו"ר בתקופה מאוד מאתגרת. למדתי לעבוד עם כל המועצה, וניגנו כנבחרת אחת. הייתה לנו יכולה לתת לכל אחד מאיתנו להוביל במקום שבו הוא מומחה. כל הפעילות שלי הייתה שקופה, והייתי אולי הראשונה בעולם הציבורי שהעלתה את כל הפרוטוקולים לאתר האינטרנט לאחר הישיבות מבלי לתקן או להסס. קיבלתי החלטות שמה שהנחה אותן היה טובתו של הציבור במדינת ישראל. ראיתי את עצמי משרתת ציבור, על כל המשמעויות של זה. לא נפגשתי מעולם עם בעלי הון לבד, וכששתיתי קפה, אני שילמתי את החשבון. השתדלתי למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר, על אף שבהתחלה התקבלתי בחשדנות”.
ועדת סל התרופות
“אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיי הוא להיות נציגת ציבור בוועדת סל התרופות. בעיניי, ועדת סל התרופות היא המשמעותית ביותר בעולם הציבורי במדינת ישראל. אתה מקבל תפקיד שהוא ממש דיני נפשות. שם הבנתי את גודל האחריות שמוטלת עלי כאשת ציבור, להשקיע שעות, להגיע לישיבה מוכנים ולא להסס לומר את הדעה גם אם היא לא פופולרית. לא לפחד להתעמת, להגיע עם ידיים נקיות ולא להישמע לרעשי רקע. הקו המנחה הוא יושרה וענווה מצד אחד, ומקצוענות מהצד השני”.
העולם העסקי
“היום אני דירקטורית בבנק יהב. בעולם העסקי, זה נמצא בקצה הפירמידה. אני לומדת עולם חדש מבחינתי. אני יושבת ללמוד לפני כל ישיבה ולא מתביישת לשאול שאלות לגבי דברים שאני לא יודעת. אני יודעת להגיד מה אני לא יודעת, ואני יודעת להביע את דעתי גם אם היא גורמת לחוסר נוחות לעתים בקרב הדירקטורים האחרים”.
הקריה האקדמית אונו
“אני מרצה בקריה על כל שלוחותיה. גם באור יהודה, שם אני מרצה בפני נשים חרדיות. אני רואה בזה שליחות אמיתית לאומית, שבה בעצם נשים חרדיות שהן באמת משכמן ומעלה צמאות לידע, ואני מרגישה חובה ללמד שם. אני מלמדת תקשורת. העובדה שאנחנו מלמדים היום תקשורת זה מאסט. אנחנו חיים בעולם שכולו דיגיטלי מתקדם, וכל אדם, לא משנה באיזה תפקיד הוא נושא, חייב ללמוד את העולם התקשורתי. כל המגזרים בכל מדינת ישראל צריכים להיות חלק מהעולם הזה. המוטו שלי הוא לתת את הגיוון ולכל אחד מהמגזרים את הקול הזה בתקשורת, ולאפשר להם לומר את דברם”.
מועדון פרשת השבוע
“ייסדתי לפני שמונה שנים את המועדון הזה, שבו בכל יום שישי אני שולחת מסרון לכל חבריי עם מסר מתוך פרשת השבוע. אני רואה בזה שליחות, ועשיתי אותה כחלק מהנצחת אבא שלי, אברהם, כמורי ורבי ומי שעיצב לי את הדרך. מעבר לכך, השליחות שלי היא לתת איזושהי טעימה בכל יום שישי מיהדות שהיא מכילה, מחבקת ואוהבת”.