"מעציב אותי לראות שיש בפוליטיקה מחשבה שהפלגנות וההסתה תעשה טוב למישהו. אני אפילו לא יודעת אם היא עושה טוב לרגב ונתניהו", אומרת השחקנית יעל לבנטל. "יש פה הרס שהם עשו, שבגללו הם ייזכרו במדינה. זו תהיה בכייה לדורות. למשל, אחרי האירוויזיון מישהו הטעה את מירי רגב. אמרו לה שלוסי איוב, שקיבלה את השידור, פתחה את דבריה ב'אהלן וסהלן'. לא חשוב שזה לא נכון, ושהיא אמרה קודם 'גוד איבנינג' באנגלית, ואז 'שלום' בעברית ורק אז ברכה בערבית. זה הקפיץ אותי. אני באה ממשפחה לבנונית, אמא שלי עלתה לארץ בגיל 18, היא דיברה ערבית רוב חייה, ויש המון אנשים שמדברים ערבית מבית. בשבילי 'אהלן וסהלן' זה בית. הניסיון הוא כל הזמן לפלג. רגב לא יודעת למצוא את הידיים והרגליים. הפוליטיקאים לא יודעים בעצמם נגד מי הם. זה הדבר שהכי חורה לי. 'אהלן וסהלן', נגד זה יצאת - משעמם לך?".

את נשמעת נסערת.
"אנחנו האנשים שמנסים לשרוד פה, לעשות את הדברים הכי טוב שאפשר, ולחנך את הילדים שלנו לטוב. הלוואי שגם המנהיגים שלנו היו שואפים לטוב. הלוואי שהמנהיגים היו ראויים לאנשים שהם מנהיגים אותם. אני מנסה שלא להתעסק ואין לי דרך להשפיע על הכוונות של מנהיג כזה או אחר - זה משהו שההורים שלו היו צריכים לעשות".




מה דעתך על אמירתה של מירי רגב שהתיאטרון מנותק מהעם?
"אם יש אמנות שהיא לא מנותקת, זה התיאטרון. אם אתה אומר את זה, אתה לא מכיר ולא יודע ממה מורכבים החיים של אנשים. התיאטרון בארץ שלנו חי ממכירת כרטיסים והוא ממומן בידי המדינה בחלק כל כך מזערי, אז איך התיאטראות יכולים להיות מנותקים? יש להם את הקשר הכי ישיר עם הקהל. מעבר לזה שההצגות נוסעות לכל מקום, הקהל שמגיע לתיאטרון הוא לא מנותק. אלה מאות אלפי אנשים שמגיעים, זה עם ישראל".

אף שחלפו שבע שנים מאז שירדה מהמסך הסדרה "החיים זה לא הכל" שבה כיכבה לבנטל, לצד אבי קושניר, ענת וקסמן ועידן אלתרמן, הדמות שגילמה שם, של אורלי ברנשטיין הפרנואידית והלא החלטית, עדיין מזוהה איתה. "הרגע עצרו אותי שני אנשים לדבר איתי על 'החיים זה לא הכל'", משתפת לבנטל, "אני חוששת שעל המצבה שלי יכתבו 'כאן קבורה אורלי מ'החיים זה לא הכל''. זה משודר כל הזמן בשידורים חוזרים, זו סדרה חיה ובועטת".



את חושבת שהזיהוי המיידי הזה עוזר לך או מקבע אותך בדמות אחת?
"זה תמיד עוזר שמכירים אותך".

יש סיכוי לפרק איחוד?
"יש דיבורים. יש הרבה דיבורים במקצוע הזה".

אפשר לומר שאת ועידן אלתרמן, בעלך בסדרה, לא נפרדים מאז, והיו לכם עוד כמה שיתופי פעולה.
"עידן הוא אחד הפרטנרים ארוכי הטווח שלי על הבמה. פגשנו אחד את השנייה במשך הרבה שנים. כיף לי לא להיות לבד, ובטח ייצא לי לעשות איתו עוד דברים, כי 'אורלי ומיקי לנצח' - תמיד יזכרו אותנו יחד. זה כבר כמו משפחה, לא צריך לדבר בשביל לדעת באיזה מצב כל אחד".




עידן אלתרמן ב"החיים זה לא הכל". יח"צ

קורבנות של השיטה

קריירת המשחק של לבנטל (50) החלה בשנות ה־90 המוקדמות במועדון "דומינו גרוס", לאחר שסיימה לימודי משחק בבית הספר ניסן נתיב. לאורך השנים השתתפה בעשרות הצגות תיאטרון וסדרות טלוויזיה, ובסרט הקולנוע "מסעות ג'יימס בארץ הקודש". דמות נוספת המזוהה עמה במיוחד היא נחמה בת יפונה, המתנחלת שמנסה להתחיל את חייה בתל אביב, שאותה היא אף כתבה במסגרת תוכנית הסאטירה "אחורי החדשות".

בימים אלו משחקת לבנטל בדרמת מתח פסיכולוגית - "אמא תרזה איננה" - בתיאטרון חיפה, העוסקת במסע הישראלי להודו ובחיפוש הרוחני של האדם המערבי. את המחזה כתבה הלן אדמונסון וביים זוכה פרס התיאטרון הישראלי אבישי מילשטיין.

"זו הצגה שכולה מתרחשת בהודו, אנחנו ארבע דמויות ואחת מקומית. הדמות שלי נמצאת שם כבר שנתיים, היא אישה שעברה גירושים כואבים ומחפשת את עצמה", מספרת לבנטל, "היא מגיעה לשם, ויש רומן בינה לבין הודי מקומי. כל הדמויות בהצגה הזו מגיעות כדי לחפש משהו, בין מזרח ומערב. הדמות שלי מחפשת שלווה, ההצגה לוקחת אותה במעגל ומחזירה אותה לנקודת ההתחלה, אף אחד לא מוצא משהו. כולם קצת כמו קורבנות של איזו שיטה, איזה עולם שלא יכול להפוך להיות רוחני פתאום. השאלה היא מה זה להיות רוחני, האם בן אדם יכול לבטל את עצמו". 


"בהצגה יש קצת הומור בהתחלה וקצת בסוף, והרבה דמעות באמצע. זו הצגה עצובה. היא פותחת הרבה. האמירה היא שהרוחניות היא דבר מעט נשגב. ההצגה בוחנת גם שאלות על אמהות. שתי הדמויות הראשיות - לכל אחת עניינים עם אמא שלה, תהיות וכל מיני שאלות, כי אמהות אמורה להיות הדבר הכי מובן מאליו והדבר שהכי לא שואלים עליו שאלות. זה חשוב שתהיה אפשרות לשאול את השאלות האלו. לנשים בעולם שלנו יש המון תפקידים, וחלק זורמות עם הכל וקל להן. אבל זה לא חייב להיות ככה, חשוב שאפשר יהיה לשאול על הכל ולקבל עזרה בכל מה שצריך, ויכול להיות שיש לך ילד שאת לא מתחברת אליו, ויכול להיות שאת לא מוכנה להקריב הכל למען הילדים שלך וזה בסדר לשאול".



איפה זה פוגש אותך כאם לשלושה?
"יש משהו אחד בהצגה שאני מאוד מתחברת אליו, משפט שהדמות שלי אומרת, ואני מרגישה שכל אישה יכולה להתחבר אליו, וזו יכולה להיות האישה הכי מאושרת בעולם. אני אומרת 'איך אנחנו יכולות להסתובב עם חור בבטן בגודל פגז של תותח ולהמשיך לחייך'. זה לא קשור למשבר או למצב קשה; להסתובב עם חור בבטן בגודל פגז של תותח, זו בעצם האמהות: גם אם הכל בסדר, יהיה לך משהו מאוד טעון, נפיץ, רגיש. עם הילד הראשון שלי עשינו מפגשי אמהות, היינו נפגשות בערב, ובאנו ופתאום כל אחת אמרה משהו על הילד שלה ובן כמה הוא, ופתאום מצאתי את עצמי כשאמרתי את השם של הילד, משתנקת מדמעות. אני לא יכול להגדיר אפילו למה, פשוט ישבנו כמה נשים לדבר על האמהות שלנו, ותוך שנייה היינו עם דמעות בעיניים".

גם את, כמו הדמות, מקריבה משהו, אפשר להניח, בעצם זה שבחלק גדול מערבי השבוע את על הבמה.
"אני לא מרגישה מקריבה. אני בת מזל, כי יש לי בן זוג שמאוד־מאוד אוהב לגדל ילדים. אם הוא היה כועס עלי שאני עובדת חמישה ערבים בשבוע, אז זו הייתה בעיה. אם מישהו היה נותן לי להרגיש שזה התפקיד שלי כאישה, יותר משלו, בטח הייתי מדברת אחרת לגמרי. בתקופות שאני בצילומים אני יכולה לא להיות שבוע־שבועיים. אני נמצאת בצהריים ולא בערב. אבל גם אם אני בקצה המדינה בלילה בהצגה וצריכה להיות שם שוב למחרת, אני נוסעת את כל הדרך כדי לראות את הילדים. אני חייבת לראות אותם ולמשש אותם. אני מרגישה שאני נותנת להם משהו בזה שאמא שלהם שמחה והולכת לעבודה, ואני בטוחה שהבנות שלי שמחות מזה".


יעל לבנטל. צילום: דניאל אלטסר

את שומרת על חייך האישיים ומשפחתך הרחק מאור הזרקורים – זה מכוון?
"המסביב של המקצוע הזה הוא כיפי, ללבוש שמלה יפה ולהתאפר ולהצטלם. אני אוהבת לעשות את זה פעמיים בשנה, כי זה מעייף אותי, ובטח שלא הייתי רוצה שילדיי ישלמו מחיר של לחשוף אותם. אני חושבת שנכון להגיע לעולם הזה בגיל מבוגר. חשוב לי לשמור על איזה פוקוס, איזה סנטר".

חברותייך למקצוע, מיה דגן למשל, עושות קמפיינים עם ילדיהם.
"אני לא שופטת אף אחד. אם יש ילדה בת 3 שתעשה את הקמפיין וזה יעשה לה טוב - זו הבחירה של האמא. אני מעדיפה לנסות לדחות את זה כמה שאפשר".


מיה דגן. צלם : עופר חן

תהליכים חיוביים

כאישה מצחיקה בתוך עולם בידור שמנוהל בעיקר על ידי גברים, לבנטל מרגישה שלמרות השינוי המשמעותי שחל בשנים האחרונות, עדיין יש דרך ארוכה. "גם ב־2018, הכוח נמצא אצל הגברים, גם אם אנחנו אוהבים להגיד שלא", היא אומרת. "בהומור יש הרבה כוח. הבן אדם שמצחיק אותך הוא חזק. יכולים לתת לעשרה גברים לעשות סדרה אחת עם רעיון דומה, ואישה תבוא להציע רעיון ויגידו לה 'כבר עשו כזה', כי הייתה סדרה בכיכובה של אישה. עדיין גברים הם 'אנשים' ונשים הן 'נשים', לכן בפאנלים טלוויזיוניים יש אישה מצחיקה אחת והרבה גברים".

מה דעתך על MeToo#?
"אני חושבת ש־MeToo# הוא מאבק מאוד חשוב. תהליכים הם דברים שלוקח להם הרבה שנים להראות תוצאות, ולפעמים צריך להקצין כדי להגיע לתוצאה לא קיצונית. יש קורבנות למאבקים, לפעמים הם אשמים ולפעמים הם לא אשמים; בטח העניין הזה של המודעות שהתעוררה בעקבות הקמפיין בכל העולם חשובה מאוד. היא יכולה לתת לילדות שלנו מקום יותר טוב בעולם, לשים אותן במקום אחר. אני לא מאמינה שנפסיק לשמוע על מקרים, זה טבע האדם, אבל לפחות זה שאישה יכול לקום ולהגיד, לקום ולספר - מהבחינה הזו השתפרנו".




לך יצא לחוות הטרדה?
"לכל אישה יצא לחוות הטרדה. רק אתמול בערב רצתי, ופתאום הרגשתי יד על הישבן שלי - ופשוט קפאתי במקום ולא הבנתי מה קורה, ראיתי נער על אופניים חשמליים ממשיך לנסוע. הייתי בהלם ונעמדתי, ולקח לי כמה זמן עד שהתחלתי לצרוח. רצתי אחריו ורציתי לצלם אותו. זה גרם לי לחשוב על כל המקרים שאומרים לנשים 'למה את לא אומרת, למה לא מיד?'. זה תמיד קומם אותי, בסך הכל נגעו לי בישבן וזה גרם לי לקפוא, ואני יכולה לחשוב על נשים שמותקפות על בסיס יומי וקבוע, על נשים שעוברות אונס או על מישהי שעוברת אלימות. איך אפשר להעז לבוא אליהן בטענות?".

יש משהו שאת מצטערת עליו, שהיית עושה אחרת?
"כשעבדנו על ההצגה אז קראנו כל מיני ספרי רוחניות, אחד מהם הוא 'ארבע ההסכמות': אם מישהו מתנהג לא יפה אנחנו אומרים אתה לא בהסכמות. אם עשית טעות בעצם זה שעשית אותה, אז ללכת ולהגיד 'איזו טעות עשיתי', זה מיותר. אתה בוחר להעניש את עצמך שוב כי כבר קיבלת את העונש. מה שעשיתי - עשיתי. בקיצור, מה שלא עשיתי - לא עשיתי, הכל בסדר".