"היום אחר הצהריים ייערך משחק כדורגל חשוב באצטדיון רמת גן", אמר לי סגן העורך משה בן־שאול. "קבוצה ברזילאית בכירה, סנטוס, תשחק בו מול נבחרת כוכבים ישראלית. אני רוצה שתצא למלון שבו משתכנים שחקני סנטוס ותלווה אותם במהלך היום, כולל המשחק".

"מצאת אדם. מה אני מבין בכדורגל? בכפר שלי שיחקתי 'הקדרים באים' ו'עמודו!' מקסימום, קצת כדורעף".

"גם אני לא מבין בכדורגל", אמר סגן העורך, שהיה משורר צעיר ונחשב, ולמד בצרפת תיאטרון ותפאורנות, "אבל אני קצת מבין בעיתונאות, וזה נראה לי נושא מתאים ומעניין. תזכור גם מי הוא הכוכב של הקבוצה. שמעת על פֶּלֶה?".



אלה היו שנות ה־60 המוקדמות של המאה הקודמת, שהיו גם, בין השאר, שנות הפרוטקציה והאנ"ש (אנשי שלומנו). עזבתי אז את הבית והמשק של ההורים במושב שבעמק, לא נשארתי כבן ממשיך, והתמקמתי בדירה שכורה בתל אביב עם שותף, אביטל מוסינזון הגבוה והצנום, אחד מילדיו הרבים של ממציא "חסמבה". באתי לתל אביב כדי להגשים את חלומי, לכתוב סיפורים ולהוציא ספרים. השמיים וקפה "כסית" בדיזנגוף היו הגבול. אומנם בכפר היו מתלוצצים עלי שאני מתפרנס מכתיבה - כלומר, כותב מכתב להורים והם שולחים לי כסף למחייתי - אבל למעשה עבדתי קשה כסבל בשוק תנובה, שהשתרע מעבר לבית "מעריב", ובעזרת גד יעקבי, יוצא מושב בעצמו, אז עוזרו של שר החקלאות משה דיין ולימים שר ובכיר במפא"י, קיבלתי עבודת ניסוח ועריכה ראשונה: חוברת הסברה על עגבנייה מסוג "מונימייקר" (עושת כסף), עם קליפה עבה ויותר ימי מדף, שדיין ניסה אז לשתול בשוקי ישראל.

פלה בישראל צילום יוסף תיאודור פלשקס ההתאחדות לכדורגל

הסופר אהרן אמיר - שערך והוציא לאור את "קשת", רבעון לענייני ספרות, שירה וחברה שבו פרסמתי שני סיפורים - אהד את ניסיוני לעבור לעיר הגדולה כדי לעסוק בכתיבה, ו"סידר" לי פגישות עם שני בכירים בשני העיתונים הגדולים והיריבים, "מעריב" ו"ידיעות" - כל אחד לחוד, כמובן. עליתי לפגישה בגרם המדרגות בבית "מעריב", כשמולי ירד מאיר נחתומי. שנינו היינו, כילדים, כתבים בשבועון הילדים "הארץ שלנו". "מה מעשיך אצלנו?", התעניין. סיפרתי לו. "אז למה לך ללכת ל'מעריב' הגדול? בוא אלינו, ל'מעריב לנוער'. בוא. אני אפגיש אותך מיד עם העורך". למאיר החביב, זכרו לברכה (כמו רוב הנזכרים בכתובים אלה), שהיה לימים שופט בבית המשפט לעבודה בתל אביב, היו כוונות טובות, אבל בגינן התעלמתי מהפגישות שנקבעו לי כדי להיכנס ברגל ימין בוטחת לאחד מעיתוני הצמרת. העורך, בשני החדרים הקטנים של השבועון לנוער, שלח אותי להכין כתבת ניסיון על נערים מתפרחחים, שנהגו אז להתכנס בכל ערב בפינת דיזנגוף־פרישמן במרכז תל אביב, יושבים כשליטי הצומת על גדר צינורות שליד מעבר החציה ומרעישים ומציקים לעוברים ושבים. מין תופעה חברתית קטנה.

לאחר שבוע פורסמה הכתבה בשבועון - משמע, עברתי את מבחן הכניסה - והתבקשתי להביא לסגן העורך הצעות לכתבות ולרעיונות נוספים ("מה אתה חושב? שאנחנו נמציא לך נושאים לכתוב עליהם? אתה צריך לקרוא את כל העיתונים, כל יום, להאזין לרדיו ולמצוא נושאים שאף אחד לא חשב עליהם"). כך התחלתי לכתוב ולפרסם ב"מעריב לנוער" - וכשקיבלתי המחאת תשלום ראשונה, בשיעור זעום של 20 לירות לכתבה אחת בשבוע, המחאה שמיהרתי לפדות בסניף בנק "אלרן" הסמוך (היה בנק כזה), הסתבר לי שחלומי התמים שאתקבל למשרה קבועה ובטוחה של כתב ב"מעריב לנוער" ואוכל להתפנות יותר לכתיבה ספרותית, היה מופרך מעיקרו. כך, באשמתי, החמצתי שתי פגישות עבודה חשובות ונקלעתי למצב שנקרא אז בשפה המקצועית "פרילנסר" (נושא רומח עצמאי, כלומר לוחם עיתונות, שמשתכר פרוטות למחייתו על פי הכתבה, ללא כל מחויבות של המעביד כלפיו). המשכתי לסַבֵּל בשוק ולכתוב ב"מעריב לנוער". כך הגעתי לסנטוס ולפלה.

***

קצת מידע מקדים: היום, כשבעיני מאות מיליונים בעולם מתחרים רונאלדו ומסי על תואר "הכדורגלן הגדול בעולם", בקושי זוכרים את פלה. הוא עדיין חי, בן 78, מכובד ועשיר, ודמות ציבורית נערצת, בברזיל. הוא היה רק בן 21 כשביקר עם קבוצתו בישראל למשחק אחד בלבד ב־11 ביוני 1961. ב־1999 - 38 שנה לאחר מכן, אחרי שהביא לברזיל שלוש פעמים את גביע העולם בכדורגל, אחרי שהבקיע 1,281 שערים ב־1,363 משחקים - נבחר ב־1999 על ידי ההתאחדות העולמית לכדורגל ככדורגלן הטוב ביותר של המאה.

הוא נולד ב־1940 בשם אדסון ארנצ'יס דו נסימנטו. בכל ביוגרפיה וקורות חיים שלו ידגישו שאמו הייתה עוזרת בית בבתי עשירים ואביו עבד כאיש תחזוקה במרפאה. קבוצת הכדורגל סנטוס נוסדה ב־1912 בעיר סנטוס, ורוב שחקניה היו בני מעמד העוני בעיר, חדורי עוז רוח, נחישות לנצח וכישרון טבעי. בשנות ה־40 וה־50 עלתה הקבוצה למרכז הליגה הלאומית בברזיל. בשנות ה־60 נחשבה כבר לקבוצת הכדורגל הטובה בעולם. האחראי לכך היה, כמובן, פלה, שאיתו הפכה סנטוס גם לקבוצה המפורסמת בעולם, עם שחקניה המתרוצצים על כרי הדשא, בחולצות הלבנות ובמכנסיים השחורים, לא פחות מריאל מדריד וברצלונה היום. בישראל של תחילת שנות ה־60 לא היה ערוץ ספורט (ולטלוויזיה בשחור־לבן המתנו אז עוד שבע שנים), אבל היו "שירים ושערים" בקול ישראל ועיתוני ספורט ומדורי ספורט בעיתונים רגילים, ונחמיה בן־אברהם ואלכסנדר אלכסנדרוני שידרו משחקים ברדיו, ולא היה ילד שלא ידע לדקלם בעל פה את כל השמות הגדולים של כוכבי הכדורגל, בארץ ובעולם. לכן, כשפלה בן ה־21, כוכב ענק עולמי מגיל 17, שיחק עם סנטוס בישראל, התמלא אצטדיון רמת גן עד אפס מקום.

הסבר קצר איך הגעתי היום למחזר זיכרון בן 57 שנה: לפני כמה שבועות קראתי בפייסבוק ממואר נוסטלגי ומשעשע שכתב עורך העיתון הזה, דורון כהן, על פגישתו הייחודית עם נערצו דייגו מראדונה, בעת שהוא, דורון, היה כתב מתחיל כמוני. מעולם לא הייתי מוטרף כדורגל, אף כי צפיתי בטלוויזיה בכמה משחקים "גורליים" או "היסטוריים" במהלך השנים. כדורסל אהוב עלי קצת יותר.

ובחזרה לפלה ולסנטוס. הקבוצה האורחת קיבלה, לפי הפרסומים, 60 אלף לירות על משחקה בארץ. היא שיחקה נגד קבוצה ישראלית מעורבת מכוכבי האלופה של אז, הפועל פתח תקווה, וקצת ממכבי תל אביב, וניצחה 1-3. פלה, קוטיניו ודורבל כבשו את השערים לברזיל. לישראל כבש נחום סטלמך. סנטוס חזרה ובאה לישראל ב־1984, בלי פלה, שפרש מהקבוצה תשע שנים קודם לכן, ב־1975 (ונחטף על ידי קבוצת הכדורגל האמריקאית קוסמוס בסכום שיא של 4.750 מיליון דולר). עוד סיפור עצוב שדליתי על פלה: בנו, אידיניו, הלך בעקבותיו, היה שוער סנטוס עד ששבר את ברכו, הידרדר לפשע ונידון לפני ארבע שנים ל־33 שנה בכלא על סחר בסמים והלבנת הון.

הקבוצה הברזילאית התאכסנה במלון תל־אביבי גדול על שפת הים, ולשם הגעתי בשעת בוקר מאוחרת. עשרות עיתונאים, צלמים, עסקני ספורט ומעריצים כבר שרצו סביב ובתוך המלון והתגודדו באולם הכניסה. כל שחקן שירד לרגע מחדרו הוקף מיד על ידי עשרות. אורות הפלאש של המצלמות הבהיקו. "הם מסרבים להתראיין או לדבר", אמר לי צלם של "מעריב", שאיתו עשיתי בעבר כתבה או שתיים. כל עורכי העיתונים ומדורי הספורט ניסו לשכנע את מפיקי המשחק בארץ, בתחנונים כמעט, שידברו על לבם של מנהלי סנטוס, ולשווא. "אז אין לי סיכוי לראיין את פלה?", שאלתי. "רואים שאתה ילד", גיחך כתב הספורט של "מעריב". קצת נעלבתי. הייתי בן 24. התבדלתי מכולם וישבתי להתבונן בנעשה ולהמתין. לא כל כך הבנתי על מה המהומה, אבל זכרתי מהסרטים שחוק מספר אחת בעיתונאות הוא ההתמדה העיקשת. וכך, כשעברו השעות והתקרבה שעת המשחק, נעלמו בזה אחר זה כל הכתבים, הצלמים, המעריצים והעסקנים, שקיבלו או רכשו כרטיסים למשחק ההיסטורי מבעוד מועד.

אני נשארתי שם, וכשירדו אנשי סנטוס עם תיקיהם, ובהם פלה, צעירון חסון, שחום וחייכני, הצלחתי להידחק להולכים לידו. אז עוד לא היו מאבטחים בסביבה. שאלתי אותו באנגלית הרצוצה שלי אם הביקור בישראל לגביו הוא כביקור בכל ארץ אחרת. הוא ענה לי משהו בפורטוגזית ובסבר פנים חביב, ואחד מחבריו החל לתרגם לי לאנגלית את דבריו, אבל ברעש הגדול שמחוץ למלון אבדו המילים, וכולם - שחקנים, מאמן ומלווים, וגם אני, כאחד מהחבורה - נכנסו לאוטובוס שהוביל אותנו לאצטדיון רמת גן. השחקנים, שחורים ולבנים, בלונדינים ומקורזלי שיער, היו במצב רוח מצוין, שרו והתבדחו. האוטובוס נכנס למתחם האצטדיון, השחקנים הובלו לחדרי ההלבשה, ואני התמקמתי בשורה הראשונה המכובדת של הקבוצה. איש לא תהה על נוכחותי ולא שאל אותי דבר. כך ראיתי, ממרחק של אגלי הזיעה הניתזים של הבחורים המתרוצצים על המגרש, את משחק סנטוס־ברזיל נגד הנבחרת הישראלית החד־פעמית; משחק הכדורגל היחיד שראיתי ואראה אי־פעם באצטדיון כלשהו. ממרחק 57 שנה אני לא זוכר הרבה מהמשחק עצמו, אבל אני זוכר את התרגשותי הרבה על הישגי הראשון בעיתונאות ואת העובדה שלא היו עיתונאים וצלמים אחרים בסביבה.

***

אחרי הניצחון 3-1 על ישראל חזרנו - בגוף ראשון רבים - לאוטובוס ולמלון. השחקנים היו עייפים, אך מרוצים. פלה דיבר בהתרגשות עם אחד מחבריו. במלון הלכו כולם להתקלח ולהתלבש ואחר כך ירדו לאולם חדר האוכל שנסגר במיוחד בשבילם, לארוחת הערב. "אני עם סנטוס", אמרתי למנהל המלון ונכנסתי פנימה. השחקנים ישבו וסעדו, נינוחים. המאמן קם והודיע על בונוס הניצחון שייכנס לשכר השחקנים, וכולם מחאו כף בלי התרגשות רבה, כמורגלים. כמה צלמים הורשו להיכנס, ואחד מהם, מבוגר, ניגש לשולחנו של פלה והניח לפניו בחיוך בקבוק משקה ישראלי ("טמפו", אני חושב) והבזיק במהירות צילום של השחקן. פלה היה אומנם כמעט נער, אבל באצבע לא עשו אותו, כמו שנהגו לומר אז. הוא קם על רגליו, צעק בפורטוגזית על מנציחו. כמה מעסקני הקבוצה תפסו את הצלם והוליכו אותו החוצה. למחרת הופיעה מודעה גדולה כפרסומת למשקה, וצילומו של פלה והבקבוק הניצב לפניו במרכזה. הכותרת הייתה, אם אני זוכר נכון, "פלה ומשקה הפלא". מודעה מסורבלת, אך זריזה. היום בטח הייתה המפרסמת נתבעת על מיליונים בגין התעלול.

פלה רתח על מה שנראה לו כניצולו לקידום מכירות. הוא ביטל את כל הבקשות ממנהל הקבוצה להסכים למסיבת עיתונאים, איבד את מצב רוחו הטוב ועלה לחדרו. חדר האוכל התרוקן במהירות. כמה שחקנים ישבו על הבר. אני המשכתי, זבוב על הקיר, להמתין למשהו שיקרה. אולי בהמשך הערב היורד יתמזל מזלי ואתפוס את הכוכב.

מזלי באמת התמזל: בעשר בערך הגיעו למלון אח ואחות צעירים, שעלו לארץ מסנטוס שבברזיל. אינני זוכר אם הכירו משם את פלה, אך הם הוזמנו לעלות לחדרו. עליתי איתם, אורח לא קרוא, ונכנסתי לחדרו של הכוכב. פלה היה רגוע וחביב, קיבל בשמחה את אורחיו, ואפילו חייך אלי, כמכר. במשך חצי שעה צהלה הפורטוגזית הגרונית והמתנגנת בחדר. שתינו וצחקנו. הנערה תרגמה לי מקצת ממה שאמר אדסון ארנצ'יס. שאלתי אותה אם תוכל לבקש בשמי ראיון קצר. פלה הסכים בלי בעיות, והאח והאחות תרגמו את שאלותי אליו ואת תשובותיו אלי. אחרי 57 שנה אני מתקשה לזכור מה שאלתי ומה השיב, אף כי התכוננתי לראיון ההוא בארכיון המערכת במשך כמה שעות. הכתבה פורסמה בגיליון "מעריב לנוער" כמה ימים לאחר מכן, ואם איני טועה, אני הכתב היחיד ששוחח אז עם פלה. אם למישהו מהקוראים הוותיקים מאז נשמר כרך השבועון מ־1961, ימצא אותה שם (ושישתף אותי במציאה, בבקשה).

לפני שנפרדנו, ביקשתי מהכוכב (שוב, פעם ראשונה ואחרונה שלי כמעריץ) חתימה. הוא ניאות ברצון, הוציא דגלון משולש של סנטוס וכתב לי איחול ארוך בשפתו וחתם בשמו המלא. הרבה שנים התנוסס הדגלון על הקיר בחדר העבודה שלי, עד שמכרתי אותו במכירה פומבית כלשהי למען צדקה כלשהי.