אנשים בני 70 פלוס אומרים "זיונים". את זה כבר גילינו בסדרה "נבלות" על פי יורם קניוק. ב"שטוקהולם", המיניֺ־סדרה החדשה המבוססת אף היא על ספר, ובמקרה זה של אישה, נגלה שגם נשים בנות 70 ומעלה אומרות את זה, וגם עושות את זה. כמו ב"נבלות", כוחה של "שטוקהולם" הוא בבחינה מחודשת של מרכיבי האתוס הציוני. לא בכדי גיבוריה הם בני 70, כגיל המדינה, ומדגמנים חברות ישראלית בסגנון "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

אך נעה ידלין, שכתבה את הספר והסדרה, לוקחת את האתוס שהוא כמעט ז"ל צעד אחד קדימה וכותשת אותו לארבע דמויות, שכל אחת מהן עומדת במרכזו של פרק, וחושפת את מצבור האינטרסים, הקנאה והסודות, אך לא הולכת עם זה עד הסוף.



הפרק הראשון הוא המוצלח ומרחיק הלכת ביותר. במרכזו זוהרה ז"ק, רווקה חסרת ביטחון בת 69, שמגלמת באופן מכמיר לב ומצחיק לאורה ריבלין.

יום בהיר אחד היא מוצאת עצמה מככבת בסרטון ה"כוסאמק", שבו העזה לתקוף ניצול שואה ישיש שתפס לה בציצי. כל זה קורה על רקע מותו של המאהב הסודי שלה, פרופ' אבישי שר שלום (גידי גוב), שנמצא מת במיטתו רגע לפני ההודעה על זכייתו בפרס נובל לכלכלה.


"שטוקהולם". כאן

מיד מוזעקים למקום שאר החבר'ה: נילי שקולניק (תיקי דיין), עמוס ברזאני (ששון גבאי) ויהודה חרל"פ (דבל'ה גליקמן). אחרי הצבעה מהירה ונאום חוצב להבות בחשיבות הרעות, הם מחליטים לשים ידם על הכסף מהנובל ולשמור את הגופה עד אחרי ההודעה על הזכייה.

מכאן מסתבכת העלילה והופכת לשערורייה ישראלית שמגיעה עד איקאה, עם רגעי גילטי פלז'ר נשגבים וקצב מעולה. מרשימה במיוחד גופתו החיוורת כקרח של גוב, שמצליח להיות כריזמטי גם בשלבי ריקבון מתקדמים.

“שטוקהולם", נעה ידלין