אז נכון, אף אחד לא יכול להתחרות עם קודרו על העוויות הפנים הנוירוטיות וה"פיביות", אך זאת לא אשמתה של מור, שדווקא מצליחה להחזיק את הפורמט בזכות כריזמה ביצ'ית טבעית.
זה מפני שכוחה של היצירה הישראלית הוא לא ביבוא, ובטח לא בהעתקה כמעט אחד לאחד של סדרות מחו"ל דוגמת "המשרד" או "אסתי המכוערת", שזכו לגרסאות כיסוי כושלות וסרות טעם; אלא ביצוא של יצירה מקורית. כי במדינה פוסט־טראומטית, שבה המילה פסיכולוגית הפכה לוויראלית, תמוהה הבחירה להישאר באזור הנוחות דווקא של יוצרים נועזים של סאטירה פוליטית בועטת נוסח "החמישייה הקאמרית", ובהם מנשה נוי, קרן מור ויוסף אל־דרור, שלא השכילו לשדרג את הסדרה הכל אמריקאית הזאת, ולהפוך את הרעיון המקורי לישראלית וביקורתית. זה משהו שהצופים בבית יכולים להזדהות איתו.
יוצאת דופן היא, כאמור, רותם סלע בתפקיד ג'ינה העממית, שמצליחה להביא איתה את הישראלית הפרחית, הנאיבית והחמה.
אז נכון, אין דבר יותר נפוץ מפסיכולוג שמשחק אותה אכפתי והופך לדלעת ברגע שנגמר הזמן, וברור לגמרי למה בתאגיד, שמתאמץ להמציא את עצמו מחדש, התלהבו מסדרה דיגיטלית מגניבה שמבוססת על טיפול פסיכולוגי דרך סקייפ. אבל כשהגימיק נגמר, אנו נותרים עם הרבה כאב ראש. בשורה התחתונה: עדיף כבר לקחת כדורים.
התרעות פיקוד העורף