ינואר 1991, מלחמת המפרץ. מנכ"ל רשות השידור, אריה מקל, מבקש משר החינוך והתרבות זבולון אורלב להפסיק את שידור התוכנית “ערב חדש” במסגרת היערכות הטלוויזיה לשידורי חירום. “במלחמה צריך להיות שידור אחד מוסמך. יהיה רע מאוד אם פרשנים ב'ערב חדש' יאמרו דבר אחד – ואצלנו ב'מבט' יאמרו דבר אחר. יש חשיבות גדולה לכך שבזמן מלחמה יהיה רק נוסח אחד ושלא יבלבלו את הציבור בפרשנויות סותרות”, נימק.

“שערורייה!”, כינה עורך התוכנית יוסי רונן את הבקשה והסביר: “ערב חדש נולדה במלחמת לבנון. מישהו רוצה לנצל את שעת החירום הזאת כדי להוריד את התוכנית. אנחנו ניצור לחץ ציבורי ולא ניתן יד לכך”.

הסיפור הזה מלמד על מעמדה של התוכנית “ערב חדש”, שירדה שלשום (ראשון) מהמסך בתום 36 שנה, אינסוף ראיונות, סיפורים, פרשנויות ומשדרי אקטואליה. התוכנית, שנולדה ב־1982 לקול תשואותיהם של הפוליטיקאים שהתלהבו מהדקות הנוספות על המרקע, צברה מעמד והפכה לעובדה בולטת בשטח, בכל יום בשעה חמש אחר הצהריים, ומשבצת שידור חדשה נולדה.



במרוצת השנים ישבו על כיסא המגיש דן מרגלית, רפי רשף, אילנה דיין, דן שילון, אמנון לוי, אבי בטלהיים, גדעון רייכר, דליה נוימן, שלי יחימוביץ’, גאולה אבן, רונן ברגמן ועוד.




על הנחיית התוכנית האחרונה הופקד דן מרגלית, המנחה המיתולוגי של “ערב חדש”, ואת האולפן ברמת אביב גדש קהל שכלל צוותי עבר והווה: שרה ב"ק, ליטל שמש, יוסי רונן, יעקב לורברבוים, גדעון רייכר ועוד. בסיום דבריו של מרגלית, הצטרף אליו הקהל בשירה של נעמי שמר "החגיגה נגמרת".

פוליטיקאים ידעו היטב: על ערב חדש יכול לקום וליפול דבר. יום אחרי הבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 1983, הוזמן השר יצחק מודעי לדבר ב”ערב חדש” על התוצאות. כשהגיע לאולפן, ראה את חבר הכנסת מוטה גור, שגם הוא הוזמן לדבר באותו נושא. “אני עם האיש הזה לא מוכן להופיע באותה תוכנית”, אמר מודעי ועזב את האולפן דקות ספורות לפני תחילת התוכנית.

גם אורה נמיר, שהייתה יו”ר ועדת החינוך של הכנסת, לא הייתה מרוצה מהמעמד שצברה התוכנית. “ידעתי מה יקרה”, התבטאה בעבר, “ערב חדש תיהפך לתוכנית יוקרה, ואת רוב תשומת הלב והיצירתיות ישקיעו בתוכניות החדשותיות ולא בתוכניות הלימודיות. הייתה לי מלחמת חורמה, מלחמת מאסף. ניסו להראות לי באותות ובמופתים שזה לא יבוא על חשבון התוכניות”. זה לא עזר לה. 60% מהציבור היהודי הבוגר בארץ נהג לצפות בתוכנית, כך עלה מסקר צפייה שערך “מודיעין אזרחי” בשנת 1983. 




הנשאלים דירגו אותה במקום השלישי אחרי “מוקד” ו”מבט שני”, כ”תוכנית התורמת לקבלת מידע שוטף”. נמיר לא הייתה לבד. כשנתיים קודם לכן, בספטמבר 1989, הביע שר החינוך והתרבות יצחק נבון מורת רוח ממה שכינו אנשי משרדו “שינוי באופייה של התוכנית ערב חדש”, שינוי שעתיד היה להגיע עם פרישתו של גדעון רייכר. הרעיון לשנות את המגזין האקטואלי ממגזין קליל לתוכנית פוליטית מעונבת עם דגש יתר על פוליטיקה נראה לנבון, בשעתו, לא פחות ממשונה. גם לא זה לא עזר. ל”ערב חדש” הייתה אבולוציה משלה, ושמישהו רק ינסה לעצור אותה. אפילו מחקר הוקדש לה עם מסקנה ברורה: “התוכנית קלה יותר להבנה מ"מבט”.

החוקרת אורה גרבלסקי מהאוניברסיטה העברית זיהתה בערב חדש דבר שאולי לא חשבו עליו במתכוון. זו הייתה תוכנית אקטואליה לכולם. תחת הכותרת “מה חדש בחדשות בעולמם של מבוגרים מעוטי השכלה”, הגיעה למסקנות הבאות: “'ערב חדש' קלה יותר להבנה בשל שיטת הראיון האופיינית לתוכנית, המבוססת על דו־שיח. לכל נושא מוקדש זמן רב יחסית. בעת שיחה משתמשים בשפה בלתי פורמלית, ולא בשפה כתובה בעברית גבוהה. ישנו גיוון בין חדשות “קשות” לבין “רכות”, אווירה ביתית וז’אנר הנקבע לפי אופי הנושא והמרואיין.

בלי פטישים וזיקוקין דינור

“זה המקום שבו קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי בטלוויזיה”, אומרת אילנה דיין, ממנחי "ערב חדש". “זה היה בצורה מפתיעה, כי דן מרגלית כבר עשה את מהדורת סוף השבוע והוא הזמין אותי כמגישה אורחת לצדו. עוד לא מלאו לי 23. רק בסוף הקלטת התוכנית הוא אמר לי: ‘זה היה מעין אודישן, הצטרפי אלינו ל'ערב חדש'. זו הייתה הפתעה מוחלטת וענקית".

"המרואיין הראשון היה ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר. הוא הגיע עם רבע מאבטח לאולפן, בירך אותי, הודיתי לו ואחר כך הגיע ראיון עיתונאי בלי שום תנאים מוקדמים". מוספה דיין. "שיעור חשוב לחיים ולמקצוע היה ראיון עם הרמטכ”ל דאז, דן שומרון, אחרי ליל הגלשונים. סימני השאלה הראשונים שעלו במהלך היום שאחרי הפיגוע היו האם הש”ג בבסיס ברח. החלטתי לפתוח בזה את הראיון. הוא התחמק ולא ענה. שאלתי את אותה שאלה באותו ניסוח. הוא שוב התחמק. תזכרי שהייתי אישה וצעירה. אחרי כמה פעמים אמר לי: ‘אני לא יודע כמה את מבינה בנושאים האלה, אבל אנחנו עדיין בתחקיר’. אמרתי לו: ‘אני לא יודעת עד כמה אתה מבין בדברים האלה, אבל אנחנו פה כדי לשאול שאלות ואתה כדי לתת תשובות’".

"רפי רשף התקשר אלי אחרי השידור ואמר: ‘יכולת להגיד במקום זה: 'ומה לגופו של עניין?’, חשבתי לעצמי שאולי רפי של אז יכול היה לאפס את הראיון במילים האלה, אבל אני הייתי צריכה לומר: 'הנני כאן'. למדתי שלא תמיד חייבים לבוא עם פטישים וזיקוקין דינור, אלא בקטן ומהצד, בלי להביך את המרואיין או את הצופה. החידוש בתוכנית, כשחושבים אחורה, היה טלוויזיה בסנדלים, פחות פורמלית, מהסוג שלא היה עד אז. התוכנית של רשות השידור היו בצבע מאוד דומה. ערב חדש עשתה אקטואליה משוחררת, נינוחה יותר, פה ושם אפילו חצופה יותר לאותן שנים. למשל, ההגשה של רפי רשף שהביא את הפמיליאריות מהרדיו, דן מרגלית שהביא את המחץ העיתונאי. היום, אחרי כל השינויים שעברנו והטלוויזיה הפכה ליותר סוערת, מעודכנת ותחרותית לטוב ולרע, 'ערב חדש' במובנים מסוימים נשארה מאחור, אבל אז זה היה חידוש”.

אילנה דיין. אלדד רפאלי, יח"צ

"ביולי 1990 יצאתי כשליח השבועון 'העולם הזה' לקהיר. הייתי אז בן 18", מספר העיתונאי רונן ברגמן, "העורך רפי גינת הסכים לשלוח אותי, הצוציק, לשם, אחרי שהבטחתי ראיון בלעדי עם ג'יהאד סאדאת, אלמנתו של נשיא מצרים. הבאתי משם גם ראיון עם חברי תא של הג'יהאד האסלמי במדינה. גינת התקשר ליוסי רונן, העורך המייסד של 'ערב חדש' והציע לו ראיון כדי לקדם את השער של אותו שבוע, שהביא את שני הסיפורים". בדחילו ובהתרגשות גדולה התיישבתי מול המראיין, העיתונאי החשוב בישראל, האיש שאמא שלי 'העריכה מאוד'. המילה מעריץ לא הייתה נהוגה בדור ההוא. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם דן מרגלית והראשונה עם אולפן 'ערב חדש'. לימים הפך דן למורי ורבי, אחי הגדול. בהמשך התיישבתי בכיסא המרואיין שם עוד פעמים רבות, וב־2006 הציע לי העורך שירש את רונן, שמואל כורזים, להגיש את התוכנית, ביחד ולסירוגין עם מרגלית, טלי ליפקין־שחק ומאיה בנגל. בחמש השנים הבאות הייתה לי 'ערב חדש' לבית חם ובעיקר – לבית ספר לטלוויזיה בלי השפעות זרות, עיתונות נטו, בלי מורא ובלי משוא פנים".

מה דעתך על סגירתה של הטלוויזיה החינוכית?
"סגירתה של החינוכית, בלי שרואים לה אלטרנטיבה ברורה במפת השידור הציבורי הצולע, הוא אירוע חמור. 'ערב חדש' היא ההוכחה למה צריך טלוויזיה שכזו - היא שינתה את מפת הטלוויזיה, וגם כשקמו לה מתחרים רבים, חלקם הצליחו לימים הרבה יותר ממנה ברייטינג, והיא עדיין נותרה. דן מרגלית הוא מוביל הספינה הזו, כסלע איתן של שידור ציבורי חף מפניות, במה לאינספור פוליטיקאים, אמנים, ספורטאים, אנשי אקדמיה, סופרים גיבורים בעל כורחם, כוכבים מטעם עצמם וכל מי שהיה רלוונטי כדי לתאר את האקטואליה של 24 השעות האחרונות, בערבו של היום, בערב החדש. השידור האחרון של 'ערב חדש' הוא אירוע עצוב מאוד בשבילי ברמה האישית, אבל ההיבט הציבורי עצוב וחשוב הרבה יותר".

 רונן ברגמן. צילום דנה קופל

לא הביטו בשעון

הרבה מהמורות ידעה התוכנית. לפני שבע שנים חויבה החינוכית על ידי משרד האוצר לקיים מכרז על הנחיית התוכנית, למשך חמש שנים, הליך שאינו מקובל בשום מקום בעולם. במקום להסתפק במבחן בד כנהוג במקצוע, כאן, לצד מבחן הבד, באה גם הדרישה הכספית של המנחה המועמד. מנחים כמו טלי ליפקין־שחק וד"ר רונן ברגמן סיימו את תפקידם, שרה ב"ק, עידן קוולר וליטל שמש, מצאו את עצמם בפנים.

כאמור, מאז ומעולם שודרה ערב חדש בערוץ הראשון בשעה 17:00. על פי סיכום מוקדם, עם עליית תאגיד השידור לאוויר, הועתק מועד שידור התוכנית לשעה 16:30, ושמה שונה ל’הערב החדש”. התוכנית שינתה את הפורמט, וככל שחלף הזמן, רכשה קהל צופים חדש, ובעצם בנתה משבצת שידור חדשה כפי שעשתה בימי מלחמת לבנון הראשונה. הרייטינג בתאגיד היה גבוה מזה שהתוכנית ידעה בערוץ 1, אבל אז הגיעה עז נוספת: העובדים התבשרו כי בשל סגירת החינוכית, תוסר 'הערב החדש' מלוח השידורים של התאגיד.

שמוליק כורזים, מנהל מחלקת ענייני היום בחינוכית ("ערב חדש", "תיק תקשורת", "חותם אישי", "ערב חדש לילדים" ועוד), ומי שערך בפועל את התוכנית פעמיים בשבוע בעשור האחרון, לא יודע איך מסכמים 36 שנה של תוכנית שהפכה לשמה השני של האקטואליה הישראלית. "אני רוצה לומר מילה על הצוות", הוא פותח, "מקצוע הטלוויזיה הפך תזזיתי מאוד. היום אתה פה, מחר אתה שם. זה לא היה המצב ב'ערב חדש'. פה התברכנו בצוות מאוד מצומצם של עורכים ומפיקים שהיו מכורים לעבודה, כאלה שהתמזל מזלם לעבוד באהבתם הגדולה, כאלה שמדי בוקר באו בשמחה ובתשוקה גדולה לתחנה ומעולם לא הביטו בשעון מתי הולכים הביתה. זה המקום שבאופן טבעי נהרו אליו כולם".

"יעקב נאמן זוכה והגיע מבית המשפט היישר לכיסא המרואיין. אהוד אולמרט, בכל הפרשיות שבית המשפט זיכה אותו, הגיע לאולפן 'ערב חדש' בירושלים להתראיין, צחוק הגורל, אצל דן מרגלית. קרולין ברונה נתנה ראיון בלעדי לרפי רשף, וכך גם הרצל אביטן. ב'ערב חדש' נחשף הסדק במעבורת של קולומביה. די במקרה, אבל כך קורים דברים: עוזר במאי שלנו עבד על החומרים כדי להכין שידור, עבר פריים־פריים, ופתאום גילה את הסדק. היום כל סרט דוקומנטרי שמנסה לפתוח פרשה מהעבר, מביא ראיון וחומרים מ'ערב חדש'".

המעבורת קולומביה. צלם : נאס"א

יעקב לורברבוים, המנהל הראשון של החינוכית (לשעבר "הלימודית") מונה כמה חידושים שעליהם חתומה "ערב חדש", ובהם: "סגנון אחר של התייחסות לענייני היום, רכה יותר, לא נגחנית, ועם זאת עניינית, מעלה את השאלות הקשות, נותנת אפשרות ביטוי לכל הדעות והזרמים בצורה מאוזנת, יוצרת הזדמנות לדיון יותר מעמיק בשאלות המהותיות שבהן אנחנו עסוקים כל יום. לא הייתה אצלנו קליקה שדאגה רק לאנשיה. היינו פתוחים. נהנינו מאוד ממגוון צורות הגשה אישיות, נתנו לאנשים הזדמנות ללמוד את המדיה לפני כולם. ברשות השידור הייתה סגירות לאנשים מחוצה לה. אנחנו פתחנו את זה ונהנינו מכך. אני חושב שגדלו אצלנו אנשים מעולים, שמככבים עד היום בתוכניות מובילות בכל הערוצים. זכינו".

"מי העלה על דעתו ששידור חינוכי ציבורי יהיה מהדורת חדשות?", הוא שואל, "אבל היה לי צוות נהדר. אנשים שיש להם אגו, אבל מבוקר. היוזמה הייתה של יוסי רונן, ועם יוהנה פרנר, מנהלת התוכניות, יצאנו לדרך. הוא בא אלינו מגלי צה"ל. היה לו פלפל של עיתונאי והוא היה בעל אנרגיה מעבר למה שהייתה לנו. הוא דחף והיינו צריכים לעצור אותו קצת, כי רצינו לשמור על הסגנון שלנו. הבחירה בדן מרגלית בעצם הניחה את היסודות להגשה סולידית, מאוזנת, שקבעה את אופייה של התוכנית לאורך שנים".

אקטואליה בחוץ

"'ערב חדש' נולדה מן המלחמה. אומרים שכאשר התותחים יורים, המוזות שותקות. ב'ערב חדש' זה לא היה כך", אומר דן מרגלית. "בשבוע הראשון למלחמה, לורברבוים הרשה לי לנסוע לקיבוץ חולדה לראיין את עמוס עוז, שהייתה לו הסתייגות מהמלחמה. זו הייתה ההסתייגות הראשונה ששודרה. הוא כמובן אמר: זה צריך להיות מאוזן, כך שראיינו גם את ישראל אלדד, שהיה מראשי לח"י. זה היה מדהים".

אינספור רגעים חולפים לנגד עיניו של מרגלית משנותיו כמגיש התוכנית, ובהם הראיון האחרון עם אילן רמון. "הוא סיים להתראיין ב'ערב חדש' וחזר לאמריקה לפני הטיסה הנוראית הזו. בסוף הראיון אמרתי לו: 'אילן, כשתחזור תבוא אלינו'. הוא אמר לי: 'מאה אחוז'. זה היה שמח, חגיגי ומפרגן. הרגשתי דבש על השפתיים. ואז קרה האסון הנורא.



"פעמיים שידרתי את מצעד החיים מאושוויץ: פעם אחת נסעתי עם יוסי רונן ורפי רשף למצעד החיים. אמא של יוסי, ניצולת שואה מהונגריה שלא דיברה 40 שנה, נשאלה על ידי רפי שאלה, פתחה את הפה ולא סגרה שלושה ימים".

והיו גם רגעים שמחים, "של התפרחחות חביבה", כפי שמגדיר אותם מרגלית. "ילדים שזכו בתחרויות מתמטיקה בעולם ומעברים חדשים: יום חמישי אחד ראיינו את אסירת ציון אידה נודל, וביום שלמחרת צ'יצ'ולינה הגיעה לאולפן. פה יעקב התערב ואמר: 'זה לא יהיה בשידור חי, אני מבקש הקלטה'. הקלטנו אותה ביום שישי, וכל הסולמות באולפן היו מלאים באנשים. צחקתי כמו מטורף. פתאום כולם באו. 'ערב חדש' קבעה את נוהגי הצפייה בחדשות בשעה חמש. היום זו שעת חדשות מובהקת. כשהתחלנו, אנשים צחקו. שאלו: אתם אידיוטים? יצחק לבני אמר ליוסי רונן שהמפנה הזה יילמד בקורסים לתקשורת. הדבר השני היה ששברנו את מונופול 'מבט', חברינו הטובים ביותר.

"יממה לאחר שזוכה ושוחרר לחופשי עיזאת נאפסו התארח באולפן 'ערב חדש' אצל רפי רשף, וסיפר על קבלת הפנים החמה. זה היה הדבר הכי חם במדינה. בערב, ב'מבט', סירבו לראיין אותו".




"'ערב חדש' חוללה מהפכה בהרגלי הצפייה. כולם חשבו על השעה הזו כעל שעה של תוכניות ילדים. היום זה מובן מאליו", אומר העורך המיתולוגי של התוכנית, יוסי רונן. 11 שנה ערך אותה ברצף, ועוד שנתיים נוספות. "כשפרצה המלחמה, ובאתי עם ההצעה להעלות בתוכנית של שעה, נדרש שיתוף פעולה בין גלי צה"ל, הרמטכ"ל רפול, שר החינוך זבולון המר ועוד גורמים. התחלנו בישיבות משותפות. יעקב לורברבוים צלצל לדן מרגלית, קובי מידן כבר היה איתנו בערוץ, בתוכנית 'זב"ש חלב ודבש', ירדנו עם תפאורן למחסן התפאורות, הבאנו כמה קוליסות, הזעקתי את החבר'ה של להקת 'ברוש' שעבדתי איתם כבמאי ב'זהו זה' וחשבנו על השם 'שלום הגליל'. הם אלתרו משהו על בסיס 'אל יבנה הגלילה', וזה היה האות שליווה את התוכנית במשך שלושה חודשים. התחיל דיון מתי עולים לאוויר. שילבנו קטעי בידור. אמרתי: צריך לעלות מחר, כלומר ב־7 ביוני. אצלי בראש הייתה מלחמת ששת הימים. חשבתי שהסיפור של לבנון יכול להסתיים בתוך שבוע. זה כמובן לא קרה. את הד"שים ערכנו למקבצים של 5־6, ששודרו שלוש פעמים לאורך התוכנית. הצוות ירד ועלה מהצפון. אמרנו: שום חומר ישן יותר מ־24 שעות לא ישודר, כי לא ידענו מה קרה חלילה עם החיילים האלה".

זו הייתה תוכנית אמנים, ראיונות ודרישות שלום עד ספטמבר 1982, כשהאמנים הפסיקו להיות חלק מהתוכנית והיא התקצרה משעה לחצי שעה שכולה ראיונות. בשלב הבא הצטרף אל קובי ודן רפי רשף. צוות המבזקנים מנה את עדי טלמור, יעל דן, דב גילהר, גיל תמרי ועוד. שמה של התוכנית שונה ל'ערב חדש', עם לוגו ופתיח חדשים. ב־1994 מעט אחרי עליית ערוץ 2 לאוויר, נולד שיתוף הפעולה עם אולפן 'מבט'. גלי צה"ל פרשו סופית, והשאר היסטוריה.

האם יש מקום לתוכנית בבית אחר? "כשרפי רשף עבר לערוץ 2, אמנון לוי נכנס לנעליו. בוקר־בוקר היה פה ויכוח האם אנחנו עושים צהוב או לא עושים צהוב", מספר כורזים, "האם הולכים בדרכו או שומרים על הגזרה שלנו. ב'ערב חדש' החליטו שהסיפור של הדוגמנית או של הרכילות על הממותה בספארי פחות מעניין מהסיפורים האנושיים, מהוויכוחים ומהמהומות. ואז הגיע החוק החדש שאסר עלינו לשדר אקטואליה עם הקמת התאגיד. התוכנית ברחה, על פי חוק, מההארד קור והתחילה להתעסק בנושאים פולמוסיים ובנושאים חדשניים: במדע, במוזיקה ובתיאטרון. אראל סג"ל, כמגיש, שמר על סקרנות, אהבה והעמקה. לתוכנית מהסוג הזה יש מקום אל מול בליל התוכניות הקיים. אני מסכים ש'ערב חדש' לא צריכה להתחרות במה שקיים, זה בהחלט נכון, אבל בפורמט חדש כן יש לה מקום".


אראל סגל. ערוץ 20

סג"ל מוסיף: "ל'ערב חדש' שמורה זכות ראשונים. היא האב המייסד. היא הפורמט שכולם נולדו בעקבותיו - צוות מקצועי, רציני, לא צהוב, צוות שעבד בתנאים קשים ביותר. התעללו בשעות השידור שלה, אין שום אמצעים, ובכל זאת היו לה הישגים גדולים מאוד. אנחנו, המנחים, באים ומתחלפים. לצוות, שמייצר תוכנית יומיומית במגבלות אדירות, מגיע כל הכבוד. הם סופר־מקצוענים. אני הגעתי לשם במכרז. שכנעתי את פקידי האוצר שאני יכול לעשות טלוויזיה, ובזכות 'ערב חדש', אלמלא הייתי שולח את קורות החיים שלי, יש סיכוי שלא הייתי בטלוויזיה, שהפכה להיות המקצוע העיקרי שלי. הכל התחיל שם ואני אסיר תודה לצוות. היחסים ביני לבין שמוליק כורזים העורך הם מעבר לעבודה, ואני חייב לו חלק גדול מהקריירה שלי. בלי שום קשר אלי, התאגיד עושה פה טעות. חבל מאוד. לוקחים מותג שעובד כל כך הרבה שנים, נכס של ממש, וזורקים אותו. זה בזבוז".