לשחקנית שרי צוריאל, מי שגילמה ב"רחוב סומסום" את קיפי, עצוב מאוד עם רדת המסך על הטלוויזיה החינוכית. "נחתם פרק חשוב בתרבות הישראלית ובו שילוב ייחודי של בידור עם חינוך", היא מצרה. "אישית, כמי ששיחקה באחת מתוכניות הדגל של החינוכית, קשה לי לראות את סופו של המקום שבו אנשים רבים נתנו את נשמתם כדי שלילדי ישראל תהיה טלוויזיה משובחת".

צוריאל (65) נזכרת שלא היה פשוט לשחק בתוך הבובה הפרוותית, שתהילתה מלווה אותה עד היום. "האמריקאים, שהביאו לארץ את הבובה, שמתפוררת עכשיו במחסן בובות אי שם באמריקה, צדקו כשהבטיחו שקיפי יהיה סופרסטאר", היא אומרת.

למרות הכוכבות הצפויה, לו ידעת מראש על הקשיים, האם היית הולכת על זה?
"לא הייתי מהססת לרגע. קיפי איתי לתמיד. על אף הזמן הרב שחלף, כשאני רק פותחת את הפה, ישר מזהים אותי איתו ומרעיפים עלי אהבה בלי סוף. בשבילי זאת מתנה ענקית שקיבלתי לכל החיים".



צוריאל צוללת אל קו ההתחלה, אי אז ב־82': "בטלוויזיה החינוכית חיפשו שחקן נמוך שיוכל להיכנס לבובה של קיפי, שעדיין לא הגיעה, ובמקום זאת קיבלו בחורה בגובה 1.74 מטרים, לא נמוכה במיוחד. איך נבחרתי? שמו לי מסכה על הפנים במקום הבובה, ואמרו לי להכין קטע בדמות של קיפוד בן 4. נבחרתי מתוך שורה ארוכה של שחקנים. כשהגיעה הבובה הביאו את קלוד שגרן, שאיתה עבדתי גם בתוכנית 'שלוש ארבע חמש וחצי' בערוץ הראשון, שתתרגל איתי כפנטומימאית איך להפיח חיים בפרווה עם הקוצים, בעוד שעל הקול המיוחד של קיפי עבדה איתי המורה לפיתוח קול חנה הכהן".




סיפרת לי על "סקנדל שעשתה שגרן".
"היה לי נורא חם בתוך הבובה, והיא התעקשה שיביאו לי דווקא מים מינרליים, שבאותה תקופה לא היו בנמצא, מה שגרם להרמת גבה באולפן. הביאו לי גם מאוורר גדול כדי שיצנן אותי בין ה'טייקים'. מי שעבדו שם קשה אלה היו דני ועופר, שני בחורים נחמדים שתפקידם היה לעזור לי להיכנס לבובה ולצאת ממנה. את נעלי הבית המשובצות של קיפי הייתי נועלת על נעלי מתאבקים דקיקות וקלילות, שהובאו לי במיוחד מאמריקה".

הרגשת קלאוסטרופוביה?
"לי זה לא הפריע, אבל זה נהפך לחלק מההווי בין הצילומים. כשהיו מכריזים 'קאט!' בסוף של טייק, הייתי צועקת 'תוציאו אותי!'. שני הבחורים היו רצים אלי, מחלצים אותי מהבובה ומושיטים לי מים ומגבת".

לא היית מתוסכלת מכך שצופי התוכנית לא ראו אותך?
"ידעתי מראש שלא באתי לתוכנית כדי להיראות, אלא כדי לעשות את העבודה שלי. החשיפה לא הייתה חסרה לי, כי ראו אותי בתיאטרון ובאותה תקופה גם בתוכנית 'שלוש ארבע חמש וחצי' לצד ישראל גוריון, וב'להיט בראש' לצד משה מורד".

מכל השחקנים שאיישו את דמויות דיירי "רחוב סומסום", שמחה צוריאל במיוחד לחלוק מסך עם יונה עטרי. "אתה יודע מה זה היה בשבילי להופיע איתה באותה תוכנית?", שואלת צוריאל בהתפעמות. "היא הייתה אלילת ילדותי. לפחות פעמיים באתי כנערה מכפר יהושע לאולם ביגור כדי לראות אותה במחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', והנה זכיתי לשחק איתה".




מאוחר יותר היא וז'יל בן־דוד, הטוב בחבריה על הסט ששיחק את מוישה אופניק, היו היחידים מבין המשתתפים הרבים שזומנו ליטול חלק גם ב"שלום סומסום", הגרסה הישראלית־אמריקאית של הסדרה, שצולמה בניו יורק ובארץ: "בין משתתפיה הייתה שרה ג'סיקה פרקר היפהפייה, לימים כוכבת 'סקס והעיר הגדולה', והיה חיבור מצוין בינינו. ריגש אותי גם לשחק בסדרה אחת עם הכנר יצחק פרלמן, שניגן והנחה חלק מהתוכניות. שלא כמו בסדרה הישראלית, האמריקאים החליטו שבשניים מהפרקים אופיע בתור עצמי כדי שהצופים יראו מי השחקנית שהסתתרה בתוך הבובה של קיפי".

וכשלקחו לגרסה היהודית־ערבית של רחוב "סומסום" שחקן אחר שיגלם את קיפי?
"הרגשתי שאני את שלי עשיתי ופרגנתי לגיא פרידמן, שחקן נהדר בעיניי, שהחליף אותי בתור קיפי. בסדרה שיחקו שחקנים יהודים וערבים, והדגש היה על מסר של שלום ושל דו־קיום, שהיה ועדיין חשוב לי מאוד".

על המסלול עם פינצ'י מור

לאחר שנים מחוץ לבמה, צוריאל לוהקה בחורף האחרון לתפקיד גברת ברייס, אמה של גיבורת המחזמר "מצחיקונת" בתיאטרון הקאמרי.

"כן, שחקנית יכולה לשחק עולל ישראלי בן 4 וגם אישה מבוגרת מברוקלין, ועוד המון תפקידים ביניהם במשך השנים", היא אומרת. "קרה פה דבר פלאי. אחרי זמן רב שלא שיחקתי, בהתחלה מבחירה ואחר כך בשל בעיות בריאות, הבנתי שהגיעה העת לחזור ולשחק, שזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. יובל כספין, ידידי הטוב, שעבד עם צדי צרפתי בקאמרי, הציע בלי ידיעתי שיפנו אלי. זה היה כאילו קראו את מחשבותי כשהציעו שאחליף את אורנה רוטברג, מי שבעבר החליפה אותי בהצגה 'בין הצלצולים' בבית ליסין. רק שאלתי אם מדובר בתפקיד גדול".





רצית להמשיך לשחק את הכוכבת?
"לא, להפך. פחדתי, כמי שלא שיחקה הרבה זמן, עדיף שהתפקיד יהיה מינורי. נפגשתי עם המנהל המוזיקלי של המחזמר, טל בלכרוביץ', כדי לבדוק אם הקול שלי עדיין בסדר, והוא, שהיה ילד שגדל על קיפי, אישר זאת. התפקיד של גברת ברייס - אשה מבוגרת, יאכנע כזאת - מושלם בשבילי, כולל דואט עם עמית רייס המקסים, שמשחק את החבר של בתי. אכן, אין תפקידים קטנים, יש תפקידים שמתאימים לך או לא, והתפקיד הזה בול בשבילי וגם משמעותי".

איך התכוננת לחזרה לבמות?
"מכיוון שלא שיחקתי במשך תקופה, הבנתי שאני צריכה להיכנס לפורמה. עשיתי הליכות בקצב שלא הלכתי בו שנים. חטפתי מזה כאבים איומים בעקב ובברך. בקיצור, הגעתי לחזרות כשאני נעזרת במקל. מה שהקל על הכאבים היה קבלת הפנים הנפלאה של הקאסט, ובראשם סטארים ענקיים כמו מיה דגן המדהימה ועמוס תמם, שכילדים ראו אותי בטלוויזיה. כשסיימתי את הסולו שלי בפעם הראשונה, הקאסט מחא לי כפיים מאחורי הקלעים יחד עם הקהל".

ומעבר לקבלת הפנים ולמחיאות הכפיים?
"להצטרף להצגה רצה זה כמו לעלות על רכבת נוסעת - משהו שמחייב תזמון מדויק, לא להאט את הקצב, לא לעשות בושות. אם זה לא קרה, זה במידה רבה הודות לבמאי ההצגה, צדי צרפתי, שהמפגש המחודש שלי איתו היה מרומם נפש. זה אותו צדי שב־76', ישר אחרי האוניברסיטה, נתן לי, שחקנית צעירה, את התפקיד הראשון שלי בהצגה 'מלכת שבא' בתיאטרון באר שבע. עבדתי איתו בהמשך בפסטיבלי ילדים, בהכנות לאירוויזיון וגם בתצוגות אופנה".

היית גם דוגמנית?
"יום אחד, כשהייתי שחקנית בתיאטרון באר שבע, שאלה אותי הסוכנת שלי, רודיקה אלקלעי, מה הגובה שלי. 1.74 מטרים, השבתי. והמשקל? - ישר הורדתי ל־55. היא הורתה לי: 'קחי מונית וסעי למגדל העמק!'. למפעל של 'בגד עור' הייתה חסרה דוגמנית במדידות לקראת תצוגה שהייתה אמורה להתקיים למחרת בהילטון תל אביב. ראיתי בתצוגה בגדים שלא חלמתי ללבוש כמותם. הביאו לי נעליים עם עקבים של עשרה סנטימטרים, שעד אז נמנעתי מהן בגלל הגובה שלי. לא היה לי מושג מה לעשות כדוגמנית. שמתי עין על דוגמנית שחורה מחו"ל, פצצה כזאת, והחלטתי שמה שהיא תעשה, אעשה גם אני. כנראה הייתי בסדר, כי הוזמנתי לדגמן בעוד כמה תצוגות של מכון היצוא, לצד דוגמניות העל של התקופה כמו חלי גולדנברג, תמי בן עמי ופינצ'י מור".

"מגיעה להיי מכלום"

אפשר להבחין בשרידי מבטא אנגלו־סקסי בדיבורה, פרי שתי שליחויות של הוריה המורים לארצות הברית בילדותה המוקדמת ובנעוריה. למעשה, צוריאל היא מלח הארץ, בת מושב כפר יהושע, שסבה וסבתה היו ממייסדיו בעמק יזרעאל. "ריח השדות נותר טבוע עמוק בתוכי", היא מספרת. "כשאני עוברת שם, זה מציף אותי באהבה גדולה. במושב, אהבתי לעזור לסבתא דובה בעבודה בלול. למרות הזיכרונות משם, אני מעדיפה את האספלט ואת הלכלוך של העיר".

בת 12 הייתה כשעברה עם הוריה לחיפה. "שאנחנו, המושבניקים, נהיה עם עירונים?', ניסיתי להתקומם", היא נזכרת. "עד שהתרגלתי, כשהייתי באמצע התיכון, שוב נסענו לארצות הברית, והפעם לקליבלנד, אוהיו. תקופת ילדי הפרחים, וודסטוק, סמים. גם אני עישנתי פה ושם. זה היה הדור שלי. אבל לא ממש. כי אני אחת שמגיעה להיי מכלום".




צוריאל סיימה את השמינית בחיפה, וזה היה משמעותי לגביה. בתיכון בעיר הכרמל העלתה עם החבר'ה את ההצגה "הזמרת בעלת הקרחת". "את החזרות ערכנו במרתף הבניין שבו גרנו", היא משחזרת. "עודד קוטלר הזדמן אל אחת ההצגות שלנו, ומשם הביא אותנו לתיאטרון חיפה. אני שומרת על פוסטר ההצגה, שעליו הופיע שמי הישן, שרה".

מתי הפכת לשרי?
"מיד אחרי התיכון. הוריי סיפרו לי שקראו לי שרה על שם סבתא של אמא. לדבריהם, חברה מהמושב טענה שזה שם מיושן והציעה שאקרא שרי. 'לא היה לנו אומץ', סיפרה לי אמא, והשם שרי נתקע לי בראש. לפני הצבא, כשהייתי כבר ברשות עצמי, החלפתי".

לא המשכת בתיאטרון חיפה.
"אומנם הציעו לי שם תפקיד קטן, אבל בדיוק התגייסתי ללהקת פיקוד הצפון בבימויו של שמעון ישראלי, וזה היה מדהים. בלהקה נטולת הכוכבים הייתי בעיקר על תקן שחקנית ורקדנית. השתחררתי בקיץ 73', וזמן קצר לאחר מכן לקחה אותי מלחמת יום הכיפורים לשירות מילואים ממושך של הופעות, בעיקר בגולן וגם במובלעת הסורית, הגם שלבנות אסור היה להיכנס לשם. הכי נורא היה לראות טנקים שלנו מוטלים שרופים".

לאחר לימודי התיאטרון שלה באוניברסיטת תל אביב, כולל שנת לימודי משחק בסטודיו HB בניו יורק, החלה ב־76' בתיאטרון באר שבע, ומשם המשיכה למסע דילוגים בין תיאטראות ישראל שנמשך 25 שנה. היא שיחקה בכל התיאטראות, גם פרטיים, ובהם את ושתי ב"המגילה", שביים שמואל בונים, ואת האמא העשירה ב"אחים בדם".

לעומת התיאטרון, הטלוויזיה והבידור, צוריאל איכשהו לא הרחיקה לכת בקולנוע. היא שיחקה את שולה, הקצינה ב"הלהקה", סרט הקאלט של אבי נשר, והמשיכה לסרטו "הפחדנים". ב־85' היה לה מפגש חוזר עם קוטלר, כששיחקה בסרטו היחיד כבמאי, "רומן בהמשכים", "בתפקיד קטן של המאהבת של טופול".

ולא בדיוק בלבוש מלא.
"ראו לי טיפה ציצי, בפעם היחידה בקריירה. התפקיד היה נחמד, ולשחק עם טופול היה חוויה נהדרת".

בשנות ה־80 ההן, לצד קיפי והתפקידים בתיאטרון, כיכבה צוריאל בפסטיבלי הילדים למיניהם, כזמרת וכמנחה, כשאז נחת עליה האירוויזיון. "זה היה בסך הכל שיר של שלוש דקות, אבל גם משהו שעלול לסבך מאוד את החיים", היא נזכרת, לא ממש בחדווה.

היה זה תשע שנים לאחר שהשתתפה בלהקה שליוותה את מוטי גלעדי בתוכניתו "שלכם בפאניקה", כשהוזמנה לשיר עמו את השיר "יבוא יום", שכתב עם יורם צדוק לקדם־אירוויזיון 86'. "השיר נשמע לי כמו ווינר", אמרה לי אז בראיון עם זכייתו בקדם־אירוויזיון. מתברר שה"ווינריות" הייתה בעירבון מוגבל. השיר דורג במקום ה־19 בלבד באירוויזיון שנערך בברגן שבנורווגיה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", צוריאל מעירה בנימה שממנה עדיין מהדהדת האכזבה.



מה קרה?
"היו כאן שני גורמים - מצד אחד הקהל, שבחר בנו בקדם־אירוויזיון, ומצד שני הזמרים המתחרים והתקשורת - שקטלו אותנו. 'איזה שיר נוראי', אמרו על 'יבוא יום', והיו שהתלוננו מה פתאום שחקנים הולכים לייצג את המדינה באירוויזיון, אף ששנינו זמרים לא פחות משחקנים. הירידה הזאת עלינו הייתה משהו חדש בשבילי, לאחר שכל מה שעשיתי עד אז התקבל יפה. מה שקרה לא נתן לי ביטחון לקראת האירוויזיון. ככל שהתקרבה הנסיעה, הרגשתי שאנחנו מאבדים את הראש, כאילו היוקרה של המדינה תלויה בנו. ברגע האמת, משהו הסתבך עם המיקרופונים ושמעו יותר את המלווים שלנו. בקיצור, זה לא הלך כמו שקיווינו. האירופאים לא אהבו אותנו, גם לא את השיר. התאוששתי קצת מההלם בטיול בנופים של נורווגיה".

לדבריה, תחושת הכישלון התעצמה עם שובם ארצה. "כתבו עלי דברים שאי אפשר לתאר, שקרים מצוצים מהאצבע מתוך רשעות", היא מאוכזבת. "ציפו לי הופעות ביום העצמאות וחששתי שיזרקו עלי משהו. לשמחתי לא זרקו, אפילו קיבלו אותי יפה, אבל המשקע נשאר. למרבה המזל, הגיע משהו טוב. כל הכאב התנקז לאודישן להצגה 'יצרים' בבית ליסין, שאליה התקבלתי, והיא זכורה לי בזכות המשחק עם עמוס לביא".

בין ההצגות הרבות שבהן נטלה חלק הייתה הגרסה הנשית של "הזוג המוזר", גם כן בבית ליסין. "אין דברים כאלה", היא נפעמת. "תאר לעצמך - תיקי דיין, יונה אליאן, קרן מור, גילת אנקורי ואני, פגז של קאסט, בהצגה אחת שיצאה בזמן מלחמת המפרץ. מסכות, אזעקות, ואנחנו באנו להצחיק את הקהל. היינו אז כמו משפחה".

עוד הצגה בלתי נשכחת מבחינת צוריאל הייתה "מלכת היופי של לינאן" בתיאטרון באר שבע. "המשחק עם אורנה פורת היה עבורי חוויה יחידה בחיים", היא מציינת. "נוצר בינינו קשר נדיר. עם ההומור שלה הלכו בינינו המון צחוקים, אף על פי שמדובר במחזה מקאברי שבו היה עלי להרוג את אמא שלי, ששיחקה פורת".

מה הוריד אותך מהבמות ב־2001?
"אחרי 25 שנה בתיאטרון, זמן לא רב לאחר ההצגה עם אורנה, שהביאה לי מועמדות מכובדת לפרס התיאטרון, וההצגות 'עושה הנפלאות' ו'מעלה קרחות' בתיאטרון לילדים ולנוער הנושא את שמה של אורנה - פתאום נשארתי בלי התפקיד הבא שתמיד חיכה לי במשך השנים. רציתי להיות יותר עם הבן שלי, עמרי. היום אני מבינה שפשוט הייתי סחוטה".

אז עשתה צוריאל צעד בלתי צפוי מבחינתה: "חשבתי שאם אני מסוגלת להיות שחקנית ראשית במקביל בשלוש הצגות, אז בוודאי אני יכולה להיות מזכירה שתהיה פנויה בערבים לבן שלה. הלכתי לקורס מזכירות של משרד העבודה שבו למדתי להפעיל מחשב. כך נקלעתי צ'יק־צ'ק לעבודה במשרד בענף הביטוח. שלוש שנים החזקתי שם מעמד, אבל זה הרס אותי. הייתי חוזרת מדי יום הביתה בבכי. מאדם יצירתי שכל יום בחייו שונה מקודמו, עברתי באחת לשגרה אפורה וסטטית. התברר שאני לא יכולה ולא יודעת לעשות הכל".

אז מה קרה?
"נפלתי וריסקתי את המרפק. עברתי שלושה ניתוחים והיד שלי נשארה דפוקה. ואם כבר ניתוחים, גם עברתי ניתוח של החלפת שתי הירכיים שלי. היום אני אדם ביוני. יש לי סגסוגת של מתכת בגוף".

בצעירותה, צוריאל הייתה נשואה לבמאי הקולנוע דרור שוורץ, שממנו התגרשה. בשנות ה־90 חייתה עם השחקן רפי תבור ונולד להם בן, עמרי (24), העוסק בעיצוב משחקי מחשב. הם נפרדו כשהוא היה בן שנה וחודשיים. "בעצם גידלתי את עמרי כאם חד־הורית לכל דבר", מציינת צוריאל. לדבריה, היא לבד כרגע וטוב לה ככה.

לא התגעגעת לבמה?
"לנסיעות הארוכות והאינסופיות לא התגעגעתי; רק לאנשים, לשחקנים. התקשורת לא הייתה חסרה לי, גם לא הטלוויזיה. לעומת זאת, לקהל ולבמה לא הפסקתי להתגעגע".

קרה שחשבת שלעולם לא תחזרי לבמה?
"כן. הרגשתי שזה לא נורא ושאפשר גם בלי. פתאום הגיעה 'מצחיקונת', וזה נראה לי הכי נכון בעולם לחזור".

התיאבון נפתח לך מחדש?
"קצת. אולי הרבה אפילו".

ומה התפקיד הבא?
"אין לי מושג. מה שבטוח זה שלא אחכה לו בחיבוק ידיים".