ויש כמה סיבות נוספות ששוות ישיבה מול 12 הפרקים של "צלמוות" (שגם אם היו מקצרים אותה, נגיד לשמונה פרקים, איש לא היה מתלונן). קודם כל זו השפה. מאז תחילת פלישת הסדרות הנורדיות אלינו ("הגשר" וכיו"ב) כבר אימצתי לעצמי בקלילות כמה מילים בדנית/שוודית (ברו=גשר). המענג בפינית הוא שללא תרגום אי אפשר להבין בה דבר. צליליה אינם מזכירים דבר מלבד גרגורי צינורות ישנים בחדר אמבטיה. צירופי ההברות המייצרות מילה הופכים את משימת הזיכרון לבלתי אפשרית. למשל "תודה", עד כמה שהצלחתי להבין, נאמרת פחות או יותר ככה: "קיאינטסדרעיבורבור". ועכשיו לך תגיד תודה לפיני שנותן לך אש לסיגריה.
המשימה לרכוש מעט פינית הופכת את הצפייה ב"צלמוות" לעשירה יותר. אלא שעובדה נוספת שמתגלה שניים או שלושה פרקים אחרי שהסדרה יוצאת לדרך, עושה אותה מעניינת עוד יותר. קוראים לזה "צניעות". העשירים ביותר לא עוטים על גופם חליפות יוקרה שנתפרו בידי מיטב חייטי הלסינקי, אלא מגיעים לעבודה בג'ינס, מעיל צמר וסוודר(!). לפעמים הסוודר משובץ כשם שהיה נהוג במקומותינו בשנות ה־60. לעתים לובש הלובש סוודר גולף. מי זוכר כאן סוודר גולף?
המנכ"ל נוסע אומנם באאודי מצוחצחת, אבל כבישי הארץ המושלגת ההיא אינם מלאים בעדרי SUV מגודלים, אלא ברכבים חסכוניים, בינוניים וקטנים. הריהוט בדירות, החל בזה של אדון מנכ"ל וכלה בזה של מדאם פועלת - פשוט, פונקציונלי, ענייני. פינלנד, כפי שהיא נשקפת ממבט מצומצם בסדרת הטלוויזיה "צלמוות", מעוררת רוגע ונעימות, חסרת רהב מערבי מוכר, בלתי נכנעת למרוץ השופינג והאופנות המתחלפות. נחמד לראות את כל זה. מתעורר חשק לומר לפינים החביבים והצנועים הללו: "קיאינטסדרעיבורבור".
התרעות פיקוד העורף