לא ראיתי את כל הסדרות שעלו לשידור בתקופה האחרונה. מי יכול לעמוד בקצב הריסוס הזה של סדרות חדשות ועדיין להספיק לאכול, להתקלח ולפעמים לשוחח עם אחד מבני המשפחה. על כן אנסה להתייחס כאן רק למספר מצומצם של סדרות ששודרו, שלטעמי מצביעות על מגמה מסוכנת וצריכות מיד לבקש מכולנו סליחה.
את התואר "סדרת הטלוויזיה המחורבנת ביותר שצפיתי בה לאחרונה" אני מעניק לעונה השנייה של "ווסטוורלד". מילא האין־עלילה ופיזור הגוויות הסיטונאי בכל עבר. החלק המקומם ביותר היה בשיחות בין ברנרד לד"ר פורד (מאיפה הוא הגיח? הוא לא מת בעונה הקודמת?). השיחות היו מקוממות משני טעמים: לא הבנתי על מה בכלל שני אלה מדברים. והייתי צריך לשבור את הראש בניסיון הכושל להבין על מה הם מדברים.
סדרת טלוויזיה איננה קורס. לא בלוגיקה, לא במתמטיקה גבוהה, לא בפילוסופיה של החרטה. ככה גידלו אותי לחשוב אבותי, וכך אני ממשיך לחשוב. הנטייה להפוך סדרה לאיזה הרהור פילוסופי סוריאליסטי מקושקש, שמתעלם מהצורך הבלתי אופנתי הישן להיות מובן לצופה, חיסלה את "ווסטוורלד", והמשיכה בדרכה, כמו להקת ארבה ענקית, לכרסם ולהרוס סדרות נוספות.
אפילו ענקית כ"טווין פיקס 2017" נפלה קורבן למגפת ההרהור הפילוסופי. אומנם מספר פרקים הצליחו להימלט מהתופת ולהזכיר לנו את מגע ידו המוכר והמופלא של הקוסם דיוויד לינץ', אבל על פי רוב ישבתי מול המסך כשלסתי שמוטה לעבר הרצפה וסימני שאלה מרצדים בעיני. מה אוכל את אייג'נט קופר הראשון? מתי כבר הוא ייצא מהקיפאון המנדנד הזה? מאיפה בא אייג'נט קופר השני? מה זאת תיבת הזכוכית הזאת בניו יורק? מה אתם רוצים מהחיים שלי בכלל?
"לגיון" הייתה סדרה משובחת בעונתה הראשונה והפכה בעונתה השנייה לריצודים מקריים על המסך, המזכירים טלוויזיה מקולקלת שעומדת לסיים את חייה.
בוודאי שהיו סדרות רעות נוספות ("סיפורה של שפחה 2"), אבל אלו שמרו על משמעת, על המודל הישן של נרטיב, שהתקדם מדחי אל דחי אבל תוך כדי הקפדה על הכללים - בלי להכפיל את הגיבור, בלי לצלול לעולם תת–קרקעי, בלי להיות חכם בלילה, לטרחן, לבלבל את המוח. אם טלוויזיה רעה, אז מגיעה לנו הטלוויזיה הרעה של פעם. אין צורך להמציא לנו טלוויזיה רעה חדשה. ממילא קשה פה.