זה לא מקרי, כמובן, וקשור בקהל היעד. בתיאטרון, בוודאי הישראלי, עיקר המנויים והצופים הם מבוגרים, המבקשים לצפות בסיפורים המדברים אליהם. ואילו בטלוויזיה, הקהל היה תמיד צעיר בהרבה, וגם יש יותר חשיבות לאפקט של "מגניבות" ולדיבור סביב הסדרה. כזה שמגיע מכיוון כותבים צעירים.
כל זה נובע מאינטרסים כלכליים, לא מתוך תפיסה ערכית שעל פיה יש חיים גם אחרי גיל 40. אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה. ואם הטלוויזיה, שהיא היום מוקד ההשפעה התרבותי מספר אחת, מציגה פתאום אנשים מבוגרים בתפקידי מפתח, זה עשוי לשנות גם את הדרך שבה החברה בכללותה מתייחסת אליהם. למשל בשוק העבודה. בקצה העליון של הגל הזה ניצבים גם קשישים לכל דבר, שזוכים לתפקידים ראשיים (בישראל זה קרה עם "שטוקהולם") ומוצגים כאנשים עם תשוקות, שאיפות וכישורים, ולא רק כדמויות משנה החולקות את חוכמת חייהן עם הגיבור הצעיר. ב"ריי דונובן", למשל, הדמות הכי קולית, חרמנית ואופטימית היא האבא הזקן, שמגלם ג'ון ווייט. וזה כבר שינוי תרבותי אמיתי. הטור הזה, אגב, נכתב בחוסר אובייקטיביות מוחלט של צופה טלוויזיה שהמספר "50" מתקרב אליו בצעדי ענק.
*"Lovesick" היא קומדיה רומנטית בריטית, שאומצה בידי נטפליקס וזכתה כבר לשלוש עונות. היא כיפית וקלילה, וגם יש בה לא מעט תובנות מעניינות על זוגיות והחיפוש אחרי אהבת אמת. ובעיקר יש בה פטנט יפה שבה הגיבור, שגילה שנדבק במחלת מין, חוזר לכל הפרטנריות הישנות שלו כדי לעדכן אותן, מה שמצדיק את שלל הפלשבקים.
התרעות פיקוד העורף