חפר, פלמ"חניק ואיש שמאל, לא חסך לאורך שנות ה-50 ביקורת כלפי התנהלותו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, ועם היבחרו לכנסת, החליט להגיב (ולגחך) בדרכו הייחודית. חפר החליט לתרגם את השיר לעברית ולרמוז, מבלי להזכיר בצורה חד-משמעית, על סיפור עלייתו של פרס למעמד פוליטי בכיר, דרך שיר על פשפש.
לקראת הבחירות מגיעים אל המעברה נציגים ממפלגות שונות ומנסים לגייס את סאלח כ"קבלן קולות", לא משום שמישהו באמת מתעניין בדעותיו, אלא משום שהוא בעל השפעה ולדעתם מסוגל לשכנע את תושבי המעברה להצביע עבורם. לפתע, האדם שהממסד מתקשה לראות כאזרח שווה זכויות הופך לנכס אלקטורלי. הקול שלו חשוב, אבל הקולות שהוא מסוגל להביא חשובים הרבה יותר. קישון הופך את המעמד הזה ל"ציד קולות" סאטירי, שבו הבטחות, אינטרסים ומניפולציות מחליפים את האידיאולוגיה הגדולה. תמונת הבחירות בסרט היא אחד הרגעים המשמעותיים שבהם קישון שולח את חיציו לעבר החברות המפלגתית והעסקנות הפוליטית.
קישון שומר את הפאנץ' הפוליטי הגדול דווקא לרגע ההצבעה. סאלח, שקיבל הבטחות מנציגי המפלגות השונות, אינו מבין מדוע עליו לבחור רק באחת מהן. אם כולם הבטיחו לו - מדוע שלא ירצה את כולם? הוא לוקח את הפתקים של המפלגות השונות, מכניס את כולם למעטפה ומשלשל אותה לקלפי. ההצבעה נפסלת, כמובן. סאלח עצמו אינו מבין שעשה דבר שאינו כשורה. מבחינתו, הוא בסך הכל ניסה לקיים את העסקאות שנעשו איתו.
וזה הרגע שבו הבדיחה הופכת לסאטירה פוליטית חריפה: סאלח אינו רק קורבן של שיטת הבחירות - הוא חושף את האבסורד שלה. אם המפלגות מבקשות ממנו את קולו ומציעות לו תמורה, הוא מסיק בתמימות שיש דרך שבה אפשר לתת את קולו לכולן. במעשה הילדותי לכאורה שלו הוא למעשה מפרק את כללי המשחק הפוליטיים וחושף עד כמה הם רחוקים מהאזרח עצמו.
הסצינה הזאת משתלבת בביקורת הרחבה של קישון על העסקנות המפלגתית ועל הפוליטיקה הישראלית הצעירה. ב"סאלח שבתי" הוא חשף את "שיטת הפתקים", את קבלני הקולות ואת הניסיון להפוך ציבור שלם למאגר קולות עבור מפלגה.
לכן, גם עשרות שנים לאחר שהסצינה צולמה, הכוח שלה אינו טמון רק בצחוק. קישון מציב מול הקלפי אדם שאינו מבין את המשחק, ודווקא משום כך מצליח לראות משהו שהפוליטיקאים אינם רוצים שנראה: מאחורי הסיסמאות, האידיאולוגיות וההבטחות הגדולות, הבחירות הן גם מאבק פשוט מאוד על פתקים. וסאלח, בדרכו העקומה והתמימה, פשוט החליט לתת לכולם.
הביקורת הזאת לא הייתה אפיזודה חד-פעמית ביצירתו של קישון. "סאלח שבתי" היה אחת החוליות הראשונות בכתיבה הסאטירית המתמשכת שלו נגד הממסד והעסקנות הפוליטית, ובשנים שלאחר מכן הוא שב שוב ושוב אל הפוליטיקה הישראלית, אל המנגנונים שמאחוריה ואל האופן שבו פוליטיקאים מייצרים מציאות, ולעיתים גם מנצלים את הציבור לצורכיהם. בסרטו האחרון, "השועל בלול התרנגולות" (1978), הוא כבר הציב במרכז את העסקן המפלגתי ואת עצם יצירתה של מערכת בחירות כמכשיר שמסית אנשים זה נגד זה.
במובן הזה, סצינת הבחירות של "סאלח שבתי" היא הרבה יותר מבדיחה על פוליטיקאים בשנותיה הראשונות של המדינה, היא מציגה את החשד הקישוני הבסיסי כלפי הפוליטיקה: שבין הסיסמאות הגדולות, האידיאולוגיות וההבטחות לציבור מתקיים גם משחק פשוט בהרבה של מי ישיג את הקול, מי יוכל להעביר אותו הלאה, ומה יקבל בתמורה, או במילים אחרות - הפוילעשטיק הישראלי.
אף על פי שהורדה במהירות, "מלכת אמבטיה" נותרה עד היום האירוע המכונן והסוער ביותר בתולדות הסאטירה הפוליטית והדמוקרטיה הישראלית, כמחזה שניבא בדיוק מצמרר את הניפוץ של קונספציית ששת הימים, שעתיד היה להגיע שלוש שנים מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים ולמרבה הצער רלוונטי עד מאוד גם לימינו אנו.
עם השיר הזה כוורת עמדה על במת האירוויזיון בברייטון, בריטניה, והגיעה למקום השביעי. השיר זכה בתואר "שיר השנה" במצעד העברי השנתי של אותה שנה.
סנדרסון ואולארצ'יק הכניסו לשיר שהגיע לבמה הבינלאומית את מחאתם הפוליטית הטעונה. לא הצהרה מפורשת נגד הממשלה, אלא אמירה שהצליחה להכניס אל לב שיר פופולרי את אחת השאלות המדיניות הנפיצות ביותר של ישראל באותם ימים, שעד היום לא נמצא לה פתרון.
"'ניקוי ראש' הייתה שילוב של טקסטים חכמים והגשה נכונה", מספר דובי גל, מכוכבי התוכנית. "היא הייתה פורצת דרך, כי היא טיפלה בנושאים ברמה מאוד גבוהה, וגם אם העוקצנות והזעם היו גדולים, היינו מעבירים את זה בצורה שהיה קל לבלוע. לא היו קללות או ניבולי פה. הרשינו לעצמנו לשים מראה מול החברה ומול הממשלה".
"לא שזה עזר", הוא מוסיף. "כי גם אם דיברנו על שחיתות בצורה בוטה - הפוליטיקאים לא הפסיקו לקחת שוחד". ובכל זאת, הוא אומר, "התוכנית אמרה את האמת בול בפנים, ועשתה את זה בצורה חכמה ואלגנטית".
הרגע שבו עלתה "ניקוי ראש" לא היה מקרי. היא הגיעה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהותירה אחריה חברה ישראלית שבורה, מדינה בטראומה ואזרחים שחוו התפכחות עמוקה מהאופן שבו הממסד הצבאי והמדיני תפקד. עבור קירשנבאום היה זה חלון הזדמנויות נדיר להפוך את רוח המחאה שאחרי המלחמה לסאטירה טלוויזיונית.
"עלינו על גל המחאה שהופיע אחרי מלחמת יום הכיפורים", אמר קירשנבאום בעבר. "היה קל לשחוט אז פוליטיקאים". אלא שבעיניו, המחדל היה גדול בהרבה מהכישלון הצבאי: "ניסינו להדגיש שהמחדל הוא מחשבה מדינית ודרך חיים פוליטית במדינת ישראל, הרבה מעבר למחדל הצבאי".
אחרי שתי עונות בלבד ירדה "ניקוי ראש" מהמסך דווקא כשהייתה בשיאה. אבל היא סללה את הדרך לסאטירות המצליחות "החרצופים", "היהודים באים" וכמובן "ארץ נהדרת", שנתפסת כממשיכת דרכה. ובעיקר, היא הוכיחה שבטלוויזיה הישראלית אפשר להציב מראה מול השלטון - ולתת לו להתמודד עם מה שהוא רואה בה.
השיר "מחכים למשיח" מספר על אנשים שממתינים לישועה, בזמן שהמציאות מתפרקת סביבם. המשיח הופך אצל חנוך לדמות פוליטית כמעט. מנהיג שיגיע מבחוץ ויוציא את כולם מהבוץ. ואז, לקראת סופו של השיר, מגיעה השורה "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". חנוך מפנה את הביקורת לא רק כלפי מקבלי ההחלטות אלא גם כלפי האזרח, שנגרר אחרי הבטחות ואשליות ובסופו של דבר משלם את המחיר. השיר נכתב כאמור על המציאות הכלכלית, אבל הוא נשמע למאזינים כשיר שכולל ביקורת נוקבת על ההנהגה הפוליטית.
האירוניה הגדולה היא שהפזמון מבקש לברוח מהפוליטיקה, בעוד השיר מוכיח שאי אפשר באמת לברוח ממנה. "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" מושמע שוב ושוב בתקופות בחירות והפך לאחד השירים האקטואליים ביותר של דורו.
אבל "פרצופה של המדינה" לא היה שיר על פרס או שמיר. ניצני הפך את האווירה הציבורית שנוצרה סביב המשבר לפורטרט סאטירי של פוליטיקאי-עסקן: אדם שמסתכל על המדינה דרך האינטרס האישי, על הפוליטיקה דרך הכיסא ועל הציבור דרך הקולות שהוא יכול להשיג. בשיר מופיע עולם של הבטחות, מקורבים וג'ובים, כשהאזרח והאינטרס הציבורי נדחקים לתחתית סדר העדיפויות. בכך הפך ניצני אירוע פוליטי קונקרטי למראה רחבה יותר של פוליטיקה המונעת מכוח, קשרים והישרדות.
"השיר נכתב כשהייתי נורא עצבני על מה שקרה פה פוליטית", מספר יאיר ניצני. "ישבתי באוטו, ראיתי מישהו נוסע בוולוו, מדבר בטלפון - אז עוד לא היו טלפונים קטנים, זה היה מכשיר ענק - והיה נראה לי שהוא מקמבן משהו. אמרתי לעצמי: הנה העסקן הקטן. המשפט הראשון שיצא לי היה 'הוא יצא בבוקרו של יום קיץ מתיש, נשק לאישה, חצה את הכביש... שועטים לבירה, יום חדש לעסקן הקטן'. זה פשוט נשפך ממני מתוך עצבים על הפוליטיקה".
הקהל הגיב היטב ו"פרצופה של המדינה" הפך ללהיט וגם לאחד משירי המחאה הפופולריים עד היום. כך הצליחה תיסלם להפוך מחאה פוליטית ישירה לפזמון רוק מצליח, כזה שלא רק תיעד את סערת 1990, אלא גם הפך את דמותו של הפוליטיקאי-עסקן לסמל תרבות.
הפוליטיקה הייתה חלק מרכזי מהשפה שלה, אבל בניגוד לסאטירה המבוססת על חיקויים, "החמישייה" העדיפה לקחת רעיון, דמות או מוסכמה ציבורית ולפרק אותם עד לרמת אבסורד.
המופע עלה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, תחת שלטון ממשלת האחדות של אריאל שרון. הרקע הפוליטי הטעון ורווי הפיגועים הוליד מחאה חריפה ושנונה נגד החרדה הקולקטיבית, תרבות הקומבינה, אטימות הפוליטיקאים, והסיסמה הלאומנית שנפוצה אז - "לתת לצה"ל לנצח". במערכון הנוקב "חלום שבדי", בנאי אף מביע פנטזיית הימלטות מהמציאות המקומית המתישה לעבר חיים נורמליים ושקטים.
בנאי, שהחזיק בדעות פוליטיות המזוהות עם שמאל הומניסטי ורודף שלום, השתמש בדמותו כ"ישראלי השפוי" והחרד כדי לבקר את הקיצוניות והזחיחות השלטונית.
הזווית הפוליטית של "ארץ נהדרת" מורכבת: היא סופגת ביקורת קבועה מהימין על היותה מעוז של השמאל המבכה את "המדינה הישנה" ובמקביל מואשמת בכך שחיקוייה הופכים פוליטיקאים קיצוניים לחביבים מדי עבור הקהל הרחב.
אבל העוקץ של "פולישוק" היה רחב יותר: הפוליטיקאים בה אינם בהכרח מרושעים או מושחתים באופן יוצא דופן - הם פשוט עסוקים בראש ובראשונה בעצמם, במעמדם, בתקשורת ובשמירה על הכיסא. לצד פולישוק ניצבים יועצים ואנשי לשכה שמנהלים את המציאות הפוליטית באמצעות מסרים, תמרונים וכיבוי שריפות.
והחיבור למציאות היה לעיתים כמעט אירוני: במהלך השנים נשמעו טענות שהפוליטיקה הישראלית, ובייחוד בעידן ממשלות נתניהו, נעשתה דומה בעצמה לעולם המופרך שהספרי המציא. זהו אולי הישג הסאטירה הגדול של "פולישוק": היא לא ניסתה לחקות פוליטיקאי מסוים, אלא לחשוף את המנגנון - ואז להשאיר את הצופה עם השאלה אם באמת מדובר בהגזמה.
אם "הקוסם" הציג את נתניהו כמי שמנצל לרעה את היכולת שלו לכבוש את הקהל באמצעות כריזמה, סגנון ויכולת פוליטית, הרי ש"בנימין ידיד ה'" הפך את אותה דמות ממש למושא הערצה. השיר מהלל את הישגי ישראל בזירה הבינלאומית והכלכלית, ומציג את נתניהו כמנהיג הזוכה לכבוד בעולם. במקביל, הוא מתייחס ישירות לחקירות ולביקורת המשפטית נגדו ומטיל ספק במניעיהן.
שני השירים מספרים לא מעט על האופן שבו נתניהו הפך מדמות פוליטית לסמל תרבות: דמות שאומנים יכולים להשתמש בה כדי לבטא לא רק עמדה כלפיו, אלא גם תפיסת עולם שלמה.
התרעות פיקוד העורף