הסרט, שעלה ב־13 בנובמבר, ארבעה ימים לאחר שברנד נידון לעשר שנות מאסר וחצי, כבר הספיק להיכנס לעשיריית התכנים הנצפים בנטפליקס בשמונה מדינות, ובשתיים מהן אף הגיע למקום הראשון, לפי אתר נתוני הסטרימינג Content Signals. הוא חוזר אל עלייתו של ברנד לגדולה ומנסה להבין כיצד התנהגות שעוררה סימני אזהרה במשך שנים הפכה לחלק בלתי נפרד מהמותג שלו.
עם שיער פרוע, מכנסי עור צמודים ומיניות של רוק סטאר, ברנד טיפח דמות של אדם שאינו מתבייש בדבר, וכך גם חייו הפרטיים הפכו לחומר בידורי. באחד מקטעי הארכיון הוא ואביו, רונלד, מספרים על נסיעה לתאילנד שבה האב שכר בנונשלנטיות עובדות מין עבור שניהם, והם קיימו איתן יחסי מין באותו חדר. במקרה אחר ברנד אפילו הזמין את אביו להתעמת איתו בזירת אגרוף מול מצלמות הטלוויזיה כדי לפתור את המשקעים ביניהם.
באופן לא מפתיע, גם ספרו האוטוביוגרפי המצליח מ־2007, "My Booky Wook”, היה שזור בווידויים מטרידים. בין היתר תיאר ברנד כיצד ירק בפניה של אישה במהלך ויכוח. הסיפור הוגש כחלק מאוסף הרפתקאותיו הפרועות, והספר הפך לרב־מכר. בדיעבד, קשה שלא לתהות כיצד התנהגות כזאת הצליחה להיתפס כעוד ביטוי לקסם האישי שלו.
אלא שהחלקים הקשים באמת מגיעים מעדויותיהם של אנשים שהכירו אותו מקרוב. ג'ורדן מרטין, בת זוגו לשעבר, מספרת בכאב כיצד נסעה איתו להוואי בזמן צילומי הסרט "קח את זה כמו גבר". לדבריה, ברנד הפגין קנאה קיצונית, אסר עליה להשתזף והשפיל אותה בגלל לבושה. היא מתארת בדמעות גם דרישה משונה ומחליאה במיוחד: לצחצח את שיניה עד שדיממו, כדי שלא יהיה לפיה טעם מוכר. מרטין מאשימה אותו גם בתקיפה מינית, טענה שלא נכללה בהרשעותיו.
עדות מטרידה נוספת מגיעה ממארק פיניירו, שותפו לשעבר לדירה. הוא מתאר כיצד שמע אישה צועקת מחדרו של ברנד שיעזוב אותה. כשפתח את הדלת, לדבריו, ראה את הקומיקאי אוחז בזרועה ומנסה למשוך אותה בחזרה פנימה בזמן שהיא נאבקת להשתחרר. ברנד הרפה ממנה רק כשהאור נדלק.
גם השערורייה ההזויה של ה־BBC מ־2008 מקבלת בסרט משמעות חדשה. ברנד והקומיקאי ג'ונתן רוס התקשרו לסבה של ג'ורג'ינה ביילי והשאירו לו הודעות משפילות על יחסיה המיניים של נכדתו עם ברנד. הפרשה עוררה סערה ציבורית והובילה להתפטרותו מהתחנה, אבל מי שספגה חלק ניכר מההשפלה הייתה דווקא ביילי. בסרט היא מתארת כיצד הפכה לאישה השנואה בבריטניה, בזמן שברנד המשיך להשתמש בפרשה כחומר קומי.
הסיפורים הללו מצטרפים לעדויות נוספות של נשים המתארות פגיעות מיניות לכאורה, וחלקן הובאו במסגרת התחקיר העיתונאי שפורסם ב־2023 ב"טיימס", ב"סאנדיי טיימס" ובערוץ 4 הבריטי. הסרט משלב את עדויותיהן עם חומרי ארכיון שממחישים עד כמה התנהגותו של ברנד הייתה חשופה לעיני הציבור.
אבל הסרט אינו עוסק רק בעבירות ובטענות נגדו, אלא גם בתעשייה שסביבו. סוכנים, מפיקים וגופי שידור הפכו את הפרובוקציות שלו לתוכן מצליח, בזמן שהתנהגותו המטרידה הוצגה כחלק מהאישיות הצבעונית שלו. ברנד מצדו ידע לנצל היטב את תשומת הלב, ובהמשך גם להמציא את עצמו מחדש: מקומיקאי פרוע לכוכב הוליוודי, מפרשן פוליטי אנטי־ממסדי למשפיען המזוהה עם הימין האמריקאי ותיאוריות קונספירציה. כשההאשמות נגדו התפרסמו, כבר היה לו קהל נאמן שהיה מוכן להאמין שמדובר ברדיפה תקשורתית.
קשה לצפות ב־"Russell Brand: Open Secret” בלי להרגיש אי־נוחות עמוקה. ברנד מספר בגלוי סיפורים מזעזעים, מתבדח על פשעים חמורים, והקהל צוחק ומריע. הרי מי היה מאמין שאדם יחשוף את עצמו כך מול מיליוני צופים? אבל אחרי שנים של שערוריות וסימני אזהרה, אולי השאלה היא איך לא עצרנו לשאול אם יש בדבריו יותר משמץ של אמת? אולי זה הדבר המצמרר ביותר בסיפור של ראסל ברנד: הוא חשף בפנינו את כל מה שהוא איי פעם עשה ואנחנו פשוט לא הקשבנו.